.. מעוררות ..

קרול אייזנברג

..

רקפת שוהם

..

רוחמה שרון

..

מיה B

..

קרן שביט

..

הדס אביטל

בחרתי ברקפת שוהם, כי אי אפשר היה לי אחרת.

מורתי, בהא הידיעה, בכל היקף היריעה, והקו והתו, והמילה והצבע. מורתי היפה, הזקופה תמיד, ששיוויתי לנגד עיניי מבטה החוקר, המתבונן בדברים לעומקם, המאתגר, כל אימת ששאלתי עצמי להסבר.

בסטודיו היפהפה במונטיפיורי, תחת ידה החופשית, היתה מניחה סקיצה שעיבדתי שבוע ולילה, רואה את מה שהיא יכולה להיות, מותחת לה גבולות , מאפשרת לה לפרוץ, מבקרת אותה כשצריך, מהללת אותה כשנכון, בדיוק נהדר.

שם, במקום שהיה לי בית שני וראשון, דיברה איתי צבעים וצורות ותנועה ועשרת דיברות, שאני נושאת בתוכי כמו אותם הלוחות מן ההר, והקשיבה, גם למילים שאינן נאמרות, עוררה השראה והנעה ובעירה פנימית.

שם, באמצעותה, הבנתי שאני נכונה, מדויקת, כפי שאני, יריעה רחבה ואינסופית של פוטנציאלים מחכים למימוש, התוודעתי לסיפוריה עתירי הצבע, לשיריה מעוררי הלב וכמיהה, לתובנותיה, לחוסנה הפנימי, לתעוזתה, זו שהפכה אבן על אבן ויכלה אפילו לה, שאין לדבר בה ויש, ואחריה טיפסה על האולימפוס, גופה נשמע לנשימותיה, הולך בעקבותיה. כמותי, המבקשת לחשוף טפח מכוליותה אליכן.

שנתחיל?

..פרולוג..

ובו געגוע, למקום, לתקופה, ובו שאלות על זמן ומכנה משותף מסוג אחר.

יום מורכב לי, האובך מטשטש את הראות, אני נוסעת לרקפת להרחיב את ליבי שהתכווץ נוכח פטירתה של דודתי שלשום. השכמתי קום אליה, הגעגוע גדל ככל שנקפו השעות, לקחתי את הילדים אל הגן, חיבקתי חזק וקרוב את בנות דודותיי שלבשו לבן, סביב שולחן האוכל הקטן בביתה הצר של אימן, ומשם, טעונה ומרוקנת, נסעתי אליה.

היא עברה לגור ביפו, לא מזמן. מאוחר יותר אנחנו צוחקות שאת שלוש המעוררות הראשונות שלי ראיינתי ביפו, שיש להתבונן על המכנה המשותף הזה של הנשים שאני כותבת ואוהבת. פעמוני הכנסייה הסמוכה שצריחה נשקף מן המרפסת הירוקה של רקפת, מצלצלים בהסכמה, ואני מתבוננת ביופי ובכיעור המשמשים בערבוביה תפאורה, לעיר המורכבת הזו, ובתוכה לדירה הלבנה הקטנה ממנה שולחת רקפת הדהודיה לעולם.

ואני נזכרת, בתפאורה אחרת, מעורבבת לא פחות, של רחוב מונטיפיורי בדרומה של העיר, סמוך לאלנבי הסואן והמפויח עם חנויות הכל בדולר ועודפי ספרים מצטברים, ממערב, סמוך לאחד העם המשומר, מהודר עם חליפות שלושת החלקים של המתעסקים בהון ובממון ובמשפט, ממזרח.

הסטודיו, כפי שקראנו לו, סטודיו ברזין שוהם, נכח בין כל אלה, בולט בצבעוניותו ובנשיותו, מרפסות ברזל מפורזלות צבועות טורקיז, מדרגות סומסום ורצפות מעוטרות, דלתות עץ חורקות, תקרות מתנשאות לגובה רם, ונשים, בעיקר נשים, שבאו ללמוד מנשים, עיצוב פנים, ומצאו עצמן לומדות את החיים ואת עצמאותן וכוחן ויופיין כקבוצה יוצרת, סוערת, משפיעה, גם חלק, וגם פרט, אחת, אחת.

ואם הסטודיו היה לי בית, רקפת היתה התאורה, גם הנר, גם המנורה הקמורה המשתלשלת מהתקרה, והמאורות, גדולים כקטנים, בבקרים המוקדמים ובערבים המאוחרים, כשאני מתבוננת בפליאה בקווים המתעגלים שציירו ושרטטו ידיי שלי, לאורה.

יחד איתה על הכל ניצחה ברברה, הברזין של המשוואה, אשה מעוררת, מסחררת ופרועה שתזכו לקרוא גם עליה, ואני אזכה לכתוב, מבטיחה שבקרוב.


עכשיו זמן רקפת

*

תַעֲשֶׂה לִי זְמָן כְּמוֹ בָּצֵק,
שְׁאוּכַל לִרְדוֹת בּוֹ כְּאֲוַות נַפְשִׁי.
לַלוּשׁ וּלְרָדֵד אוֹתוֹ,
לְהַעָמִיק בּוֹ,
לְהִיטָמַע בְּתוֹכוֹ,
לִהְיוֹת הוּא
עַצְמוֹ.
לְתָבֵּל
לְהַתְפִּיחַ
לְאֱפוֹת
וּלְהַקְפִּיא.

(תעשה לי זמן, רקפת, 2002)

..בואי נדבר על למה אני לא רוצה לדבר עליי..

ועל התשובות לשאלות החשובות

מוזר, ולא מוזר, לראיין את רקפת דווקא בזמן שהיא לא רוצה לדבר על עצמה, מיצתה. אני מציעה שנתחיל בלדבר על הדבר הזה עצמו.

רקפת: "בתפיסה שלי, מהמקום בו אני חיה ומטפלת, העבר הוא סיפורים, העתיד - פחדים וחששות, ההווה הוא החיים של הדברים שלמדנו, חווינו, שינויים בתודעה. כל מה שאני אומרת עכשיו קשור לכל מה שעברתי."

"אנשים מתעסקים בעבר, מחזיקים בסיפור, מחזיקים בדפוסים, חיים תודעה שהיא לא האמת, לא נוכחת, דמיונית. כשאתה חושב על מה שקרה לך, אתה חווה אותו שוב. לספר את הסיפורים שעברתי מרגיש לי אגו, איזו גיבורה הייתי. אני יכולה לספר את הסיפורים בצורה יפה או טראגית, לפי ה- state of mind שלי באותו הרגע, וכך הם עוברים לשומע. וזה לא יפה או טראגי, לא טוב ולא רע, זה מה שזה."

"אבל כן, שינוי מאד גדול חוויתי לפני 12 שנה כשחליתי בסרטן והבנתי שמשהו לא מאוזן, והתחלתי להבין מה לא מאוזן, מה צריך לאזן, והתחלתי לשאול שאלות מהותיות, שלא שאלתי מאז גיל ההתבגרות, מהם החיים, מהי משמעות, מהו אושר, מהי אהבה. החיפוש הביא אותי דיי מהר לתשובות."

שרית: "את מחזיקה את כל התשובות?"

רקפת: "המהותיות כן, לעצמי. אני לא מרגישה שאני בחיפוש, לא מחכה שאו-טו-טו החיים יתחילו, לא במקום של פחדים. ותוך המסע הזה אל עצמי, אני מוצאת את המקור שבו יש את התשובות."

*
הוראות-

חֲדֵד אֶת עוֹרִי עֲד קְהוּתוֹ הַנְכוֹנָה.
גַע בִּי בַּמְקוֹמוֹת הַרְצוּיִים לִי.
עָגֵל בִּי פִּינוֹת נְחוּצוֹת.
בּוֹא עַד עוֹמְקִי הַדָרוּשׁ,
הַכֵּה בִּבְשָׂרִי בַּעֲדִינוּת הַנְכוֹנָה,
בַּכּוֹחַ הַמְדוּיָק לִי.
כַּלֵה אוֹתִי לְפִי מִידַתִי.
טַשְׁטֵש אֶת גְבוּלִי עַד
שֶׁתִשְׁכָּח נַפְשִׁי.
לַדָעֲת אוֹתִי זאת אוּמָנוּת.

(הוראות, רקפת, 2002)

..להיות מורה, להיות תלמיד, ליצור מציאויות..

שרית: "תמיד היית מורה, זה חלק מהתשובה, מהמשמעות?"

רקפת: "עם הזמן אני מזדהה מאד במקום שלי כמורה, מקום של ליווי רוחני, פסיכולוגי לאורך המסלול העמוק, ההגעה הביתה. זה חלק מהייעוד שלי. אחת התשובות שקיבלתי היא שאם הבנתי משהו, ואם גיליתי משהו, חלק ממשמעות החיים שלי היא להעביר את זה הלאה באהבה ובתשומת לב, עד שאנשים יחוו את זה בעצמם. אני לא רוצה שיגידו איזה יופי, היא אמיצה, היא עשתה, אני רוצה להוביל אותם יד ביד, ברגישות, למצוא את המקום הזה בתוכם."

"ואז השאלה היא מי תלמיד טוב, והתשובה היא זה שיש בו את התשוקה ואת האמונה, שגם מה שהוא לא מבין ולא רואה - קיים, זה שלוקח על עצמו את האחריות לתרגל ולתרגל כדי לחוות ולהתקדם, ושהידע הזה יהיה שלו. זה המסע הכי חשוב – אל האושר, והאושר הוא לא עונג ולא ריגושים ולא כסף ולא זוגיות ולא קריירה ולא ילדים. האושר נמצא בחוויה הפנימית, בדרך שבה אנחנו חווים את עצמנו ואת העולם, וכשהדרך הזו נבנית, גם אהבה, גם זוגיות וקריירה ופרנסה, הם דברים שמסבים לנו אושר."

"ומפסיקים לרוץ, ומפסיקים להתבלבל, ועדיין מצויים בהמון עשייה ויצירה. דרך הזן, היא לא שאנטי. בבודהיזם - אי סבל הוא קבלת המציאות. בזן, אין די בלקבל את המציאות, עליך ליצור מציאות חדשה במה שאפשר. "

*

אנִי צרִיכה להספּיק למלט עצמִי בּאִיטִיוּת זהִירה
מִן המקוֹמוֹת אליהם שִׁיגרת אוֹתִי
בּמִילוֹתיךָ המשׁדלוֹת, המנוּסוֹת
המפתוֹת אוֹתִי להִתגפף עִימן שׁוּב ושׁוּב
בּקמפּוּסִים האִינטלקטוּאלִיים, בּפּארקִים הלחִים
וּבסדִינִים הקמוּטִים שׁהִשׁארת לִי בּין דפּי סִפרךָ.
אז תבִין שׁלוֹקח לִי זמן
עד שׁאנִי עוֹנה לצִלצוּלי
המכשִׁירִים

(אני צריכה להספיק, רקפת, 2002)

..להיות השינוי עצמו..

שרית: "והצורך שלך בתנועה, בשינוי מתמיד, הוא חלק מזה, חלק מיצירת מציאות חדשה במה שאפשר?"

רקפת: "אחד מחוקי החיים, מחוקי היקום, הוא שהכל משתנה, כל הזמן, העץ, הרוח, השמיים. אנחנו חלק מהיקום, אחרת נהיה בהתנגדות, בהתנגשות. גם אנחנו שינוי, והחיים שלנו מיום שנולדנו עד ליום שנעזוב הם רצף של שינויים, בגוף, במראה, בתודעה, שינוים שקורים בחוץ. כשאתה מקבל שהמהות היא שינוי, אתה "הולך על זה" ומשנה."

"גם אם עכשיו חורף, יגיע האביב. הכל זמני ומשתנה. ואנחנו חלק מהיקום, גרגר חול."
"יש סיפור טיבטי של הזן, איך לשמור על הטיפה, שהיא כל כך יפה ובוהקת בשמש בשלל צבעים. הכי נכון, לשים אותה בים. אנחנו פוחדים להיות טיפה בים, אבל היא באה מהים ואליו תחזור, להיות טיפה בים היא להיות חלק מהים וגם הטיפה. ומשם, חווים את החיים לא בנפרדות."

*

אף פּעם לא שִׁילבנוּ ידיִים מוּל מבּטוֹ המקפִּיא שׁל הירח
מעוֹלם לא נִיחשׁנוּ בּיחד את ריחוֹת הלילה
לא הִמהמנוּ את הִמנוֹן הגלִים החוֹזר
ואת לחשׁ הקצף הנאמן לוֹ
לא צפִינוּ מעל גבּי ספסלי הארנה שׁלנוּ
בִּקרבוֹת הבּרקִים על בִּכייה שׁל הרוּח
אוּלי מִשׁוּם ההפסדִים הללוּ נוֹתרנוּ רחוֹקִים.

(אף פעם לא, רקפת, 2002)

..הכי קרובות לליבי נשים..

ובכל זאת, ובכל זאת, אהבה

רקפת: "אני מאד אוהבת גברים, שלא ישתמע שלא , אבל הכי קרובות לליבי נשים, ובעיקר אלה שאני מלמדת בסטודיו, בקבוצות, בטיפולים, בהדרכה האישית."

"מצאתי שמעבר להתפתחות האישית, נשים עסוקות בזוגיות ואהבה, ואלה משפיעים על החיים שלהן יותר מקריירה, כסף וילדים. נשים כמהות לאהבה, לחלוק את החיים עם מישהו שהן אוהבות. נפגענו, שמנו על עצמנו הגנות כדי שלא נחווה אהבה אמיתית, עטינו על עצמנו מסיכות ומילים, בלה, בלה בלה. וזה תהליך, להשתחרר מהפחדים, לתת מקום, להסיר את האבן הכבדה ששמנו על הלב, החיים והצרות, ובכל זאת, בכל זאת, ללכת למקום של אהבה."

*

בּכּמה פּרידוֹת צפִיתִי
מהצד אל עצמִי
ולא האמנתִי
כּמה כּאבִים ידעתִי בּתוֹכִי
ולא הִרגשׁתִי
שׁהפּרידה הִיא
הלוויתוֹ
שׁל הרגע.

(בכמה פרידות צפיתי, רקפת, 2002)

..על הטשטוש שבין הגבר לאשה, ועל התשוקה -..

דיוקן לאובדן

רקפת: "בעידן שלנו נוצר טשטוש בין גברים לנשים. מבקשים מהגברים להיות רגישים, מהנשים להיות אסרטיביות, לוחמניות, עצמאיות. וזה בסדר, בתנאי שהתכונות של האנרגיה שלנו המשלימה, לא באות על חשבון התכונות האותנטיות שלנו כגברים וכנשים. כי מה שקורה הוא שהגברים הולכים לכיוון אנרגיות נשיות והנשים לגבריות, ואז מאבדים את היין והיאנג, מיטשטשים הגבולות ויורדת התשוקה, שיושבת על הניגודיות הזו."

"הרבה נשים מספרות: יש לי קשר טוב, אהבה, תקשורת, ומחויבות עם בן הזוג, והתשוקה נעלמה. אחד הדברים שאני רוצה להנחות אליו, הוא המקום הזה בו נשים חוזרות להיות נשים, ומאפשרות לגברים להיות גברים, לא מסורסים."

"זה לא נשמע politically correct, כולם מדברים שוויון, שוויון, ואין שוויון, וטוב שכך, אנחנו מאד שונים, זה סוד המשיכה."

רבע גוּפִי העירוֹם
מוּל מחצִית גוּפךָ המכוּסה
ועדיִין אנִי חשׂוּפה מִמךָ.

(רבע גופי העירום, רקפת, 2002)

..מיניות מדיטטיבית..

רקפת: "העיסוק במיניות מאד קרוב לליבי. מיניות היא אחד הנושאים הכי חשובים בחיים. האנרגיה המינית היא האנרגיה הכי חזקה שלנו, ואפשר להתמיר אותה לאנרגיה רוחנית. אני מדברת על מיניות מדיטטיבית, ולא על טנטרה. לרתום את האנרגיה החזקה לכיוון של התעלות רוחנית. על העצמת התשוקה והאהבה בקשר הזוגי. נשים שחוות זאת בפעם הראשונה אומרות, תמיד ידעתי שיש במיניות משהו יותר ממה שחוויתי עד כה. לכן, אני עושה סדנאות כאלה רק לנשים, וגם כי הידע הזה הועבר לאורך ההיסטוריה מאשה לאשה."

"לנו יש סבלנות, אנחנו לא ממהרות, לא אכפת לנו שיהיה לאט, לאט, לנשום, להסתכל עליו, לא על הגוף שלו, לא לדמיין מישהו אחר. המיניות המדיטטיבית היא לא מהראש. הראש זה לדמיין, צעצועים, תנוחות, פוזות, גיוונים, להגיע לשיא כשהוא מדמיין שהוא עם מישהי אחרת. במיניות מדיטטיבית יש משהו מעבר לארוטיקה, יש חיבור, נושמים ביחד ומרגישים זה את זה. וזה משליך על כל תחומי החיים."

שרית: "ובכל זאת, מה עושה "50 גוונים של אפור" לצד המיטה שלך?"

רקפת: "אני סקרנית. אפילו מזה אני לומדת את כל מה שאני יודעת. סקס, פורנוגרפיה, מחסור, בור של אהבה, בור של חוסר שאף פעם לא מתמלא. מסיימת סקס רגיל ומרגישה, מה, בשביל זה רצנו? כשאת בתוך, בהתרגשות, בתשוקה, את לא שואלת. אחרי מיניות מדיטטיבית, לאו דווקא סקס וחדירה, את מלאה, טעונה, לא מרוקנת ולא עייפה."

*

אֲנִי מִתְמַחָה
בְּגֵירוּד וּבְקִיצוּץ
בְּחִיתוּךְ וּבְעֵרוּב
הַמִצְרָכִים הַנְחוּצִים.
לְאוֹר כִּישׁוּרַיי בְּבִישׁוּל
אֲנִי מִתְמָסֶרֶת לְהַמְלָחָת
הַפְּצָעִים הַתְפֵלִים
וּלְאֲחָר מִכֵּן
מִטְעֲמִים נוֹסָפִים
בְּהַמְתָקָתָם
וּמְבָשֶׁלֶת
עַד לְהַבְשָׁלָתָם

(בישולים, רקפת, 2002)

..על אהבה ורפואה, אושר וחוסר..

והמילה האסורה, זוגיות

רקפת: "רוב האנשים באים לאהבה ממקום של חוסר, מחפשים מישהו שירפא להם את הפצעים, שישים להם תחבושת על הפצעים בזמן שהוא עסוק בפצעים שלו, ולא יכול לעשות זאת. זה לא עובד."

"זוגיות היא סוג של קשר שיש בו חוזה, כדי שיהיה יותר קל בחיים. אתה תמלא אותו, בהבטחה, לתמיד, תהיה ספק בלעדי של צרכים. זה לא עובד, מגיעים לריבים, ויכוחים, עימותים."

"באהבה באמת, כמו בהתאהבות, את עושה הכל כדי שבן הזוג שלך יהיה מאושר, ומוצאת בן זוג שגם הוא עושה הכל כדי שתהיי מאושרת. צריך ללמוד איך לבחור את בני הזוג הנכונים."

"הכל יושב על ההתפתחות, והמקום בו פותרים את הבעיות האישיות הפנימיות, מגיעים לאיזון פנימי, ואז נגיע לזוגיות נכונה."

..על ראיה על זמנית ועל כוחה של המילה המדוברת..

שרית: "אני מרגישה שאני רואה אותך ראיה על זמנית, כאילו תמיד ראיתי בך את מה שאת עכשיו, ומה שהיית, ומה שתהיי, תמיד שמעתי את המילים האלה שאת אומרת, גם אם את אומרת אותן לי עכשיו, כאן, בצורה מסודרת. איך ראית אותי אז, רקפת?"

רקפת: "ראיתי המון המון יצירתיות, כשרון רב בכל התחומים, תשומת לב ואהבה עד הסוף, יכולת לימוד מדהימה, תרגול ונחישות, המון רוך ואינטליגנציה, המון trust בי כמורה ובתהליך."

שרית: "מעניין רוך"

רקפת: "יותר מעניין trust, לראות שמישהו אומר לך משהו ולהאמין ולבטוח בעולם, למרות שהיית עורכת דין, הצלחת לשמר את המקום הזה שנשאר תם. לא תמים, תם. כי בלעדיו לא בא לך להיות בעולם. להמשיך להאמין, בזהירות."
"וגם ראיתי בך חיבור לרוח, למיסטיקה, לנשגב, לדברים שמעבר, אשה עם המון עוצמה."

שרית: "אפילו שנשברתי בדרך לא פעם?"

רקפת: "לא נשברת. היה בך חוסן פנימי. אף פעם לא חשבתי שתישברי."

"זה הכוח של המילים. אני עוסקת בכוח של המילים הפנימיות. בלשנות את המילים הפנימיות. יש להן השפעה על ה-state of mind ועל ההתנהלות שלנו. מילים יוצרות תודעה. להוציא מהלקסיקון מילים כמו אי אפשר, קשה, כבד, משפטים כמו יש לי מפלצת או שד, כשאת אומרת את זה במשך 10 שנים, המפלצת בת 10 וכבר קשה להרוג אותה. פורקים בתהליך את הכאב ואת הפחד. זה מבזבז אנרגיה לרסן מפלצת, מאחוריה יש בסך הכל ילד פגוע, חיה פצועה וכואבת."

"לשנות משפט כמו אין דבר כזה, האם קיים גבר כזה? אולי קיימים אבל הם נשואים. משפט שמורכב ממילים ויוצר תודעה. מבחינתה זה חוק, וזו לא האמת."

"את הטרמינולוגיה החלופית היא מוצאת, היא בוחרת במילה אחרת, מאתגר, מורכב, במקום קשה ומסובך. נורא יפה לראות את המילה יוצאת מתוכה, ואז גם קל לה יותר להחליף."

שרית: "אז את עדיין אשה של מילים?"

רקפת: "לא בכתיבה, ולא בלהוציא החוצה, אלא בעבודה פנימית. מילים מכוונות לתחושה והתחושה נשארת. מילים הן כמו רשת לתפוס תחושות. יש להן כוח ועוצמה ולכן חשוב באיזו רשת את משתמשת כדי ללכוד את התחושה. אני משתמשת גם בדימויים, הם מעבירים משהו יותר עוצמתי ממילים, לא עובדים על המוח האנליטי אלא מביאים ישר לתחושה. ובמיתוסים, כאלה שיוצרים שינוי בתודעה, כזה שאפשר לעבוד איתו."

*

עַל שְׂפַת הַתְהוֹם שֶׁלִי
יֶשׁ שְׂדֶה קֶטֶל וּבוֹ פְּזוּרוֹת וּנְטוּשׁוֹת
הַמִילִים שֶׁלא שִׂיחֵק לַהֶן מַזָלָן
וְיָצְאוּ לַקְרָב הַלא נַכוֹן
עַל מְקוֹמָן בְּדִבְרֵי יָמַי.
חֵלְקָן אוּלָי קוֹרְבָּן שָׁוְוא.

(על שפת התהום, רקפת, 2002)

רקפת של 10 שנים אחרי השירים ההם, בוחרת במילה המדוברת על פני המילה הכתובה. תמיד היה בה הדיוק. תמיד הדימוי החזק. תמיד המחשבה. התשובה היתה אחרת, ועדיין אותה התשובה.

אני נפרדת מעליה, לכתוב את מילותיה המדוברות, לדבר אותן הלאה לאחרות. זה ייעודי.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה