.. מעוררות ..

קרול אייזנברג

..

רקפת שוהם

..

רוחמה שרון

..

מיה B

..

קרן שביט

..

הדס אביטל

בחרתי ברוחמה שרון,

כי מזה שנים, מבלי דעת ומדעת, התנהלנו במסלולים מקבילים. רגיל אף פעם לא היה בשבילי, כמו שלא היה בשבילה, את שתינו ניהל הצורך להיות אחרת, מיוחדת, שונה. הצורך להיות השינוי עצמו.

לא פלא היה, שברגע שהתוודעתי אליה, רגל המעצבת הצעירה שלי דרכה בחנותה, עין ויד הרגישה מיששה ופתחה מגירה אחר מגירה לגלות את אוצרותיה - אריחים, פסיפסים, שטיחי בטון מעוטרים, משרביות ומוזאיקות הכי יפות וצבעוניות ומיוחדות שעיניכן אי פעם שזפה, ושהיא מלקטת ומייבאת אחת לאחת, רציתי עוד.

כל אימת שיכולתי, ביקרתי בחנות הממתקים שלה. ואת הממתקים שילבתי בבתים שעיצבתי. גם בשלי, אם תהיתן. וכתבתי, כמובן כתבתי, על בתים ועל אנשים לא רגילים שבחרו לחיות את חייהם כשהם מוקפים בשכיות חמדה, שטביעות אצבעות הידיים שעמלו להכינן ניכרות בהן, או ה"אהבות לקחת הביתה" כפי שרוחמה קוראת להן.

בדרך, על כוסות האספרסו הקצר, הענבים והפסטה בשמנת שהיתה מכינה לי במטבחון הקטן, בשעות הרבות שביליתי ישובה על כסא העץ בחנותה, בין התכניות האדריכליות לרכילויות ולדוגמאות שהייתה נותנת לי לקחת הביתה כי לא הצלחתי להפסיק לגעת, קלטתי ועיבדתי רסיסי מידע על חייה, וידעתי שיום אחד אני חייבת, אבל חייבת, להעביר אותם הלאה.

בחרתי ברוחמה, והיא בחרה בי, האמינה בי, עודדה את רוחי גם כשהיתה נכאה, ברוחב ליבה הענק והנדיב, בצבעוניותה וייחודה הבלתי מתפשרים, האחרים, והרי הם לפניכם.

שנתחיל?

..פרולוג..

ובו יפו ויפו של רוחמה מגלות עצמן בפניי ואני בפניהן מציצה, וגם בפניהם ונוהגם של מי שהייתי חלק מהם, פעם, לא מזמן, כשהייתי מעצבת טעם. הנה אני מתבוננת ונוגעת, ממצה תקופה במשפט.

יפו. ככר קדומים 3. המכונית עושה דרכה לאט על מדרכות האבן המשולבת, נצמדת לימין, משתנקת מזינוק גדול בעליה. איטליה ויוון, אבן והרבה לבן, ים כחול ממש נשקף מבינות לגגות הצפופים של נתיבי המזלות. מזרקה מחכה למטבעות ומשאלות. גשר שמבטיח להגשימן. מדרגות מתעקלות וספסלים נחבאים בינות לשיחי בוגנוויליה צבעונית, ואני, בכובע רחב שוליים, שמלה ומחברת, ממהרת, לא רואה את כל אלה, עדיין, הם יחכו לי בשמש החמה של הצהריים, כשאצא חזרה לדרכי.

זו לי הפעם הראשונה בחנות ביפו. אני יודעת בכמה התרגשות מלווה היה המעבר לכאן אצל רוחמה. עד כמה היא מרגישה שהמקום נכון ומדויק לה. איטליה שהיא בית שני לה, על שלל תערוכותיה ונופיה ואנשיה, על שפתה המתגלגלת שהיא דוברת ברהיטות, מרגישה לה נוכחת כאן, ביפו העתיקה, בחנותה, על קשתותיה ומדרגותיה הצרות המתעגלות ודלתותיה הנמוכות המסתירות קיתונות צרים וקסומים, על גובהה והצבע הלבן משולב באבן השחוקה מן השנים. אני שמחה בשבילה, ועם זאת מתגעגעת לבלגן, לעומס ולשפע הצבע והפרטים בחנות שבפתח תקווה, מערת אלדין שלי, שונה כל כך מסביבתה, לא משתלבת, לא מנסה.

בקצה החנות היא יושבת, כתומות - החולצה, הטבעות, גם זו של המאפיונרית, הטלפון, המאפרה. הסיגריות ורודות כמו מסגרת המשקפיים. ערה מחמש, מנהלת את העולם מהכסא, ולא מספיקה. מעצבת שבעה ולקוחה שתרה אחר הרומנטיקה, נכנסות אל החנות, מפשפשות. אחר כך זוג, הבעל בעל מבטא צרפתי, האשה עשתה שיעורי בית, והמעצב הצעיר אחוז בקסדה, מדבר זהיר משפטים של מתחילים. הייתי שם, פעם, לא מזמן, מנסה לתהות על בלוטות הטעם של לקוחותיי, מנסה להכיר ביניהם: נעים מאד, אני הטעם שלך, הספקת לשכוח אבל אני סגול חציל מעורבב בשמנת, אני פרחים, אני עבודת יד, אני פעם, מהבית של אמא, או סבתא, לא התקלקלתי מעיון במגזינים אירופאים צחים מלובן. למראה העיניים המתרגשות שלי יחד עם המילים שרואות את תמונת הבית שלהם נרקמת, הם התוודעו מחדש ליכולת להתאהב, לבחור מבפנים באחר, גם אם הוא אריח.

..על משפטים רגילים לכאורה..

ואיך אפשר להקשיב להם אחרת, להקשיב, למצוא בהם משמעות, זו שמחפשת אותך ואת אותה.

אני מצמצמת עצמי להיות מחוץ להתרחשות ולתנועה בחנות. מתוך הצמצום אני מתבוננת, מתוך השקט אני מקשיבה.

ראשון הגיע לאוזניי המשפט המופלא שענתה רוחמה לזוג, ששאל באיזה קיר ועד לאיזה גובה לחפות את שירותי האורחים. היא יכלה לענות במספר או בגיאומטריה או באיזומטריה. היא יכלה לבקש לראות את התכנית. וזה מה שהיא בחרה להשיב:

"קירות סופגים ריח של אדם. לא בימים הראשונים שאדם נכנס לבית, אז זה לא מורגש, אחרי. קרמיקה דוחה את הריח."

ועכשיו תבחרו לעשות עם זה מה שתרצו.

מרגע שהקשבתי אחרת, הם הגיעו אליי בזה אחר זה, משפטיה, מסריה, תורתה הסדורה. תוך כדי שרשמתי אותם, השתעשעתי למחשבה, שהיא שאוהבת כל כך לצטט אחרים, תצוטט כך.

"סילר לא הופך את התכונות של הבטון, יכולת הכתמה, דהיה, ספיגת מלחים, הוא רק משהה אותן. הוא חומר טבעי, כמו אבן."

וסילר יכול להיות זמן, בגד, כל דבר בו עטפנו את עצמנו, משחנו עצמנו בשכבה אטומה למגע, והעיקר לא להיפגע

"המילה מדויק במוצרים שנעשים בעבודת יד – מסוכנת, במוצרים שנעשים בתנור – עוד יותר מסוכנת."

דיוק הוא מסוכן, פרפקציוניזם ביצירה הוא מסוכן ממש, חתירה לשלמות, מושלמות, החן שבפגום, היופי בזה שאינו גמור.

"לקרמיקה עושים קליברים, מודדים אותם. בבטון יש התכווצות גדולה יותר, את לא יכולה לדעת את זה מראש."

יש אבנים עם לב אדם, והוא עלול להתכווץ, לכי תדעי.

"את חייבת לפתוח פוגות, פוגה היא רווח ששמים בו רובה והרוחב שלו הוא 2 מ"מ לפחות."

תפתחי רווחים באמת, למה את צפופה לי, דבוקה, תאפשרי לחדש להיכנס, ליצור מחבר אחר, כזה שיכול לזוז עם האדמה, כאן את גדלה, כאן את מאפשרת, ברווחים שבין השלמים שלך.

"ההגדרה הזו היא קצת שלך, אני קצת לא אוהבת אותה, אבל אני אנסה. בעיניי, שטיח נכון הוא שטיח שיש לו מסגרת, אבל זה נורא סובייקטיבי. זה דגם שנראה כמו שטיח מקיר לקיר שהיה פעם, הוא לא צריך מסגרת."

"ככל שהחלל יותר קטן הוא לא צריך מסגרת."

על הגדרה ומסגרת, על תחושת מחנק ועל דברים שנראים ומתנהגים כמו, מעוררים אותנו רגשית לחשוב שהם אחרת.

"אפשר לגרום למוח לחוות את שטח השטיח כאילו הוא קטן יותר מהשטח האמיתי, ,ליצור אשליה של חלק ממשהו הרבה יותר גדול"

תעתועי מחשבה. נסי לסלק אותן, מדיטציה או ריקוד או בישול או שינה טובה, והכי טוב אהבה. את חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממנה, המחשבה הקטנה והמיותרת, זו שסוערת בך ומסתובבת ומסובבת ודוקרת, חלק ממשהו הרבה יותר גדול.

"אני חושבת שכל המוצרים שלי, וסליחה שאני מדברת עליהם טובות, הכל ישב לידם טוב, יש סיכוי סביר שהכל ייראה מצוין איתם ביחד. לפחות כל מה שטבעי ונראה טוב."

כעת ספרי את מספר הפעמים בהן הופיעה המילה טוב, זה מה שתזכרי מהמשפט הזה, את הטוב, לדבר טובות, לשבת טוב, להיראות טוב, אפילו מצוין, מצוין אמרת, זה מצוין.

"זו דוגמא שמייצרים לפי הזמנה, 3 חודשים. זמן יש לכם?"

ככה זה, למיוצר לפי הזמנה, למיוחד, לשונה, צריך לחכות, זמן יש לך, לחכות, ובכלל, איך את מתייחסת למושג הזמן הדחוס על הכדור הזה, מהם שלושה חודשים עבורך, את זקוקה לסיפוק מיידי או שמסוגלת לדחותו, רואה את התוצאה כבר עכשיו, והנה היא מתרחשת מאליה.

..על החלטות שלא להחליט..

"אנשים שאוהבים דברים מושלמים צריכים מסגרת, סגירה שמגדירה" (רוחמה שרון, ספטמבר 2012)

הלקוחה שרצתה רומנטיקה, "מהסוג שלא נמאס עם הזמן, שגם עוד 15 שנה, היא תקום בבקר ותאהב", סיכמה את ביקורה בבקשת הצעת מחיר לאריחי בטון חאקי חלקים וחיפויים לבנים נקיים. דבר והיפוכו, אני חושבת. הכי רחוק מרומנטיקה, אני מתאכזבת. ואיך אפשר להבטיח שהרומנטיקה תהיה כאן להישאר, שהיא תהיה כאן להישאר, שהיא תהיה כפי שהיא היום, תימנע משינוי, והעולם סביבה.

הזוג שחיפש דיוק והבטחה וביטחון באריחי בטון, והבין, ואולי לא, שהוא חייב לאהוב ולשחרר את הצורך בשליטה בחומר, בשליטה בכלל, שאל ושאל ושאל, יותר נכון היא שאלה, אם הפרחים עומדים בזכות עצמם, או לא, מסגרת או לא, כתמים, כן או לא, כהות, כן או לא . ורוחמה עונה. לא מספקת, לא מבטיחה, מגדירה מחדש, מנדבת את דעתה.

ואולי מחר בבקר הם יתעוררו, והאמת שלה תהיה להם פתאום ברורה, נהירה, והם יראו בה את השירה שהיא, את פילוסופיית החיים שהיא, ואולי לא.

אפשר להחליט לא להחליט, רק שזה מעייף.

..על נשים קרמיקאיות..

ועל הכרה בערך עצמך, ודחיפה קלה לשם.

בחנות פזורות עבודות יפהפיות של נשים קרמיקאיות, קערות שתוכן דמוי פנינה ומחוץ הם כקליפת פרי הדר, מחוספסת, צבעה מט, סירות מעוטרות במשפטים ארוכים עם מסרים דידקטיים המעודדים לא לפחד ליצור. אני מתעניינת.

רוחמה: "בגלל המון האדם המתייר הצובא ביפו העתיקה בקיץ, בחרתי להציג אותן, אלה שרחוקות מלהציג כאן, בחנותי. במסע שלי גיליתי שני דברים, שיש המון מהן, נשים מוכשרות נורא, וגם, שהן לא מכירות בערך עצמן, מבקשות מחירים מגוחכים על העבודות שלהן, הן כל כך אוהבות את מה שהן עושות שהן מרגישות שזו לא עבודה, שזה לוקח כמה דקות. לאחת מהן, רשמתי שיק והוספתי לו 700 ?, סתם רשמתי 7, כי אני אוהבת את המספר, היא רצתה להחזיר, ולא הסכמתי."

שרית: "את מבינה מה עשית לה? את השרשרת? את התהודה?"

את מבינה. אני עונה.

..על שינוי..

ועל קפיצת הראש ההכרחית - לנתק את שתי הרגליים מהקרקע ולקפוץ, בעיניים פקוחות ובלב אמיץ.

החנות התרוקנה. היקום הקשיב למשאלת הלב שלי, אני מציגה אותה בפניה, מבקשת לראיין אותה. היא מעלה קושי. אני מספרת על המקום בו אני עומדת, על השינוי עימו אני מתמודדת, על הקול שלה שאני רוצה לשמוע מתוך המקום הזה, שאני רוצה שאחרות תשמענה. על האמונה שעליי להקשיב לדרך אותה היא עברה ועוברת, למקום בו היא נמצאת, לידיעה שלה את עצמה, לאמת שלה. שעליי לספר אותם. עיניה החכמות מתלחלחות.

רוחמה: "הדרך שלי היא ללכת עם האמת שלי, לא להתעלם מהרגשות העולים בי. אני כבר בגיל בו אני לא יכולה להדחיק יותר. לא הוא לא גס רוח, זה זמני, זה יעבור לו. אין הדחקות יותר."

"כשאת מגיעה לדרך ממוקדת, מתכווננת, כמו משפך שהולך ונהייה מכוון ונהייה צר, יותר תצליחי ותבוא לך משם ברכה, גמול, גם פיננסי, שבצדק יגיע לך. את עושה מעשה אמיץ, זו הדרך היחידה, לעזוב את מה שאת יודעת, מה שאת מתפרנסת ממנו. רק כשאת עומדת עירומה, מאחורייך העבר שלך ומלפנייך תהום ענקית, רק כשאין ברירה, את פורשת כנפיים ועפה מעל התהום. שינוי לא בא עם בטחונות."

אני נזכרת ברגע ההוא, בת 30 וקצת, בסטודיו לעיצוב במונטיפיורי, אחר צהריים אחד, לבד. המורות היפות שלי נתנו לי לשכפל מפתח, שאוכל להקדיש עצמי לעוד סקיצה ולשאוף לקרבי אוויר נקי מכל אותם שמצאו לנכון לעוץ לי עצות. כמה חודשים קודם לכן, בת 30 בדיוק, עזבתי משרה יוקרתית של יועצת משפטית בחברת השקעות בתחום התקשורת, סירבתי להצעה מבטיחה לתפקיד יועצת משפטית בחברה בכירה יותר, והתחלתי ללמוד עיצוב פנים בבית ספר פרטי, שדי היה לי בביקור אחד בו כדי שישבה את ליבי. לעולם הודעתי שאני לוקחת את השנה וקצת, ללמוד, להחליט אם זה מה שאני רוצה לעשות, אם אני אכן טובה בזה. הם הרימו גבות וקולות, ונאלצו לראות אותי מחזירה את מפתחות הרכב ונוסעת במונית שירות עם תיק פלסטיק וארגז כלים למקום שהיה שנוי במחלוקת מבחינתם. ואז, בא המבחן. קיבלתי הצעת עבודה שעקרונית לא יכולתי לסרב לה, יומיים וחצי בשבוע, יועצת משפטית של חברת השקעות נוצצת, שכר מכובד, וחופש ללמוד ולהיות ככל העולה על רוחי בזמן הנותר. ואה, כן, המנכ"ל היה חובב עיצוב בעצמו, המשרדים היו מעוצבים להפליא, משקיפים על קו השמיים האורבאני של העיר בואכה הים התיכון. מושלם? מושלם מידי? אמא ובן זוגי אז הסתובבו על קצות האצבעות מאושר ומגאווה. ואני, מה אני עשיתי. אמרתי לא. אמרתי לא. הבנתי שאני לא, לא יכולה להיות באמצע, לא כאן ולא כאן, שיהיה לזה מחיר, שזה ייקח אותי אחורה להיכן שבחרתי לא להיות, שזה יגזול ממני את האנרגיה היפה המתפרצת בלי גבולות של היצירה, שחיכתה זמן כה רב במגירות. "לא" אמרתי, וזה דרבן אותי עוד, לעשות ימים כלילות, להתמסר, להצטיין, לאהוב את הלילות הלבנים שנמשכים אל תוך הבקרים באתרי הבניה והשיעורים והאנשים (נשים ואיש אחד) שנשארו חברים טובים שלי עד היום.

אומץ או טיפשות, אצלי זה הכרח, אין אפשרות אחרת, להניח לעבר, לנקות את השולחן מבלי להותיר דבר, כדי להתחיל מהתחלה, restart, אין בעברית re, בשרית יש.

רוחמה מבינה.

..כל מה שיש לי זה מהחלום..

רוחמה: "מניסיוני. החיבור לעצמי זה הדבר שיביא אותך לדבר הכי חשוב, לרגעי האושר שגם מביאים פרנסה. איך את מתארגנת, איזה הכנות את עושה להצלחה ההיא שתבוא. כל הזמן קצת יותר וקצת יותר. הכל מתחיל בחלום ואת אדם שיודע לחלום, אם את מאפשרת לעצמך לחלום ולדמיין לעצמך, שהסכום הראשון שביקשת מהעשייה שלך נכנס לבנק, כך זה יקרה, ויקרה יותר מהר ממה שאת חושבת."

"כשהייתי בת 32 ועבדתי בנגב, נפצעתי בגב, פריצת דיסק חמורה, חודש וחצי הייתי משותקת בפלג הגוף התחתון. כל יום באו להזריק לי זריקות. חלמתי איך אני אהיה, איך יהיה לי עסק, אמרתי לעצמי, עכשיו אני צעירה, להקים עסק לוקח הרבה זמן, אולי, כשאהיה בת 41 יהיה לי עסק, יהיה בו מחסן, יהיו בו מדרגות, ואני אעמוד על המדרגות ואסתכל על החנות מלמעלה. זה קרה, כמה חודשים אחרי שחלמתי, הסתכלתי מהמדרגות של המשרד שלי למטה ואמרתי זה החלום שלי ואני רק בת 32. זה חייב להיות עם חלום, והקולות האלה שעולים, שאומרים לא, זה לא יצליח. הם שומרים עלינו. לא צריך להקשיב להם. כל מה שיש לי זה מהחלום."

לחלום. גם במקום הכי נמוך. לחלום. דווקא במקום הכי נמוך.

..מודל לחיקוי -..

למה דווקא גברים? ואיפה היתה אמא?

ומה היא היתה אומרת? ולמה זה כאן להישאר?

רוחמה: "אז המודל שלי לחיקוי היה הבוס שלי, גבר, לא אשה. רק בפעם הזו."

שרית: "אז, לא היה לך מודל נשי להקמת עסק כמו שלך, ואחר כך הפכת את עצמך המודל."

רוחמה: "כשאת לא מוצאת מענה בתוכך, את צריכה שיהיה בתוכך מודל לחיקוי, ואז זה לא משנה אם הוא גבר או אשה."

שרית: "והמודל הנשי הראשון, אמא?"

רוחמה: "אמא שלי היתה עצמאית, מאד חזקה, חכמה, דוברת שפות, אינטליגנטית. לא כל כך קשוחה כמו חזקה. ההורים שלי עבדו קשה, היתה להם מאפייה, מידי פעם הייתי רואה אותה בבית. הייתי תלמידה טובה, אוהבת ללמוד, כמוך, היו מקטרים בכיתה ואני לא הבנתי למה, אהבתי ללמוד. בחוויה שלי גדלתי לבד. כשבגרתי, והייתי לנערה, ולמדתי, זה בא מהרצון שלי למצוא תשומת לב ולהשביע רצון. היא כל הזמן היא אמרה לי מיידלע, תלמדי, תשקיעי. זה טוב שאת לומדת, תגדלי, תהיי מוצלחת, תהיי עצמאית, לא תלויה באף אחד, תלמדי, יהיה לך מקצוע, תגיעי רחוק."

"גדלתי עם האמירה הזו והרבה אחרות. תמיד הייתי תלמידה חבל על הזמן, ואהבתי לעבוד, הייתי חרוצה. כמה שבועות אחרי שהתחתנתי הבנתי שעשיתי טעות מאד גדולה, בעיקר בגלל הלחץ שלה, הקצוות, הקוטביות. משכתי 5 שנים ו-2 ילדים ולא אמרתי לה, פחדתי להגיד לה שלא טוב לי, ושיחקתי לידה. לי היא היתה אומרת, כשהיתה איתי לבד, "אצלנו מתחתנים פעם אחת".

..ליפול..

שאין ברירה אלא לקום.

ועל פנסים גדולים ומלאכים שמאירים את הדרך לזו שמחליטה לקום וללכת בה.

"5 שנים סחבתי, עד שעומריקו נולד והתמוטטתי. בקר שישי אחד, רבנו ריב טיפשי, יצאתי עם שני ילדים בעגלות ברגל והוא לקח את האוטו. חזרתי הביתה, ראיתי מעטפה על הכרית בחדר השינה. פתחתי אותה וראיתי הזמנה לדיון ברבנות מלפני שנה. ואני קוראת ולא מבינה מה זה. הסיבה לגירושין: אשתי עובדת כל היום, לא בבית, הילדים לא מטופלים, הבית מוזנח. הוא לא עבד. הייתי מלווה כסף מכולם. לא היה כבר ממי להלוות. הסתכלתי על המעטפה. אני מנסה בכל כוחי להחזיק את החבילה הזו, והוא פתח תיק, אמרתי זה מה שצריך לקרות וזה מה שיהיה. עכשיו צריכה להגיד להורים, נתארגן, הולכת להתגרש."

"אבא שלי היה מאושפז אז בבית חולים לניתוח קטן. באותו היום הלכתי אליו לבית החולים, היו שם גם אמא, אחותי ובעלה. אבא נורא אהב אותי תמיד. הוא מיד שאל, רוחמה'לה מה קרה, סיפרתי לו שאני הולכת להתגרש ובכיתי. היא לא אמרה מילה, היתה המומה. ואבא אמר, רוחמה'לה, את תלכי בדרך שאת בוחרת ללכת, ואמא שלך ואני נעמוד מאחורייך עם שני פנסים גדולים ונאיר לך את הדרך, וככה תראי לאן את הולכת."

"אמירה הזו של אבא שינתה לי את כל החיים. כשהתחלתי את התהליך של הגירושין, הרגשתי מאמא כעס גדול. היא אשת הכספים בבית ואבא כיבד אותה. אחרי כמה זמן היא התעשתה ויום אחד צלצלה ואמרה: תמצאי לך עורך דין טוב. הוא תבע ממני מזונות. ואני הייתי אצל עו"ד שעסקה בתעבורה, הייתי בת 26, לא הבנתי שיש בזה תחומים, ואז, במקרה, אבא שלי צלצל ואמר: מיידלע, סיפרת לי שאת הולכת לחתום, איפה נשמע דבר כזה שאת תשלמי מזונות? הוא לא מדבר הרבה, אבל אומר אמת שאי אפשר להתווכח. בזמן השיחה ישב מולי לקוח, עו"ד אברהם דבירי, מלאך ששלחו לי משמיים, והכל התהפך."

..הייתי עומדת בחלון מדברת לאלוהים..

"רני נולד לפי הספר, בגיל 3 חודשים עושים ככה, בגיל 3 שנים עושים ככה. ואז נולד עומר, תינוק שלא מפסיק לבכות, לא בכי רגיל, יבבה לא נגמרת. פג, היפראקטיבי, לא ישן בלילות לילה אחד, פעם נכנס בויטרינה ויצא עם משולש זכוכית בראש. הלכנו פעם לרופא שאמר לי את עצבנית אז הוא בוכה. אחרי שנתיים הגעתי לנוירולוג, ד"ר לרמן, שאיך שיצא מחדרו והסתכל עלינו שאל אותי: "את ישנת מיום שהוא נולד? את לא מתלוננת? למה הגעת אליי רק היום?" ואני בוכה ועומר משתולל. הלילה הראשון בו ישנתי היה הלילה הזה אצל הרופא."

"יש מלאכים. כשמישהו רוצה להצליח ולא מרים ידיים שולחים לו מלאכים. החיים רצופים במלאכים ששלחו אליי בלי לשים לב בכלל. בגלל שאנשים עזרו לי כל חיי אעזור למי שאני יכולה. לא עזרו לי בכסף, אף פעם לא רציתי, עזרו לי בעצה טובה, במילה מעודדת."

"אחרי שעומר התחיל לישון בלילות, החיים שלי השתנו. התחלנו לתפקד. לא הייתי בקשר עם גבר 8 שנים מאז שהתגרשתי. לא רציתי, לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד. אבא שלי היה לוקח אותו לגן מיוחד. גם אמא שלי נרתמה וקיבלה, אחרי תקופה בה היתה בדיכאון, בה אמרה לי את לא יודעת כמה אני ואבא מדברים עלייך."

"כדי להצליח, כדי להיות מאושר, צריך לחלום את החלום. הייתי חולמת. כשהתחילו לטפל בעומר, למרות שהיה קשה ורצתי מטיפול לטיפול, החלום היה מחזיק אותי. הייתי קמה נורא מוקדם בבקר, עומדת בחלון, מדברת לאלוהים – עוד מעט תביא לי את האור, הכל ייראה יותר טוב, אני אחשוב מה אני צריכה לעשות. למשל, אם הייתי יודעת שהיום יש כמות מסוימת של צרות, הייתי אומרת לעצמי, עכשיו 04:30 ב- 06:30 בטח ארגיש טוב יותר, ב-07:30 כשהילדים יהיו לבושים יהיה לי רעיון איך אפתור את זה. הייתי מדמיינת איך אני מרגישה בעוד כמה שעות טוב. אני חושבת שזה מה שהביא אותי לכאן. עובדה שזה עבר. הכל משתנה, דברים מתפתחים, והזמן, הזמן חשוב, והטיפול חשוב."

..לא להיות תלויה..

"יש לי סיפור בשבילך", היא אומרת, "על הרצון לא להיות תלויה, לא לקבל כסף ועזרה, לא להיות נתמכת על ידי בן זוג:

פעם, כשכבר היתה שגרה בחיי, קבלן הכיר אותי בנגב. נדלק עליי, קבלן ירושלמי, התחיל לחזר אחריי ולא רציתי. נמנעתי מלדבר איתו ולא היו אז טלפונים. יום אחד הוא הופיע בבית שלי, ואמר לי, מה צריך לקרות כדי שתעני לי, כדי שנצא, תראי כמה קשים החיים שלך, אני גבר, אני מעוניין בך, תסתכלי על החיים שלך, כמה את רוצה, קחי את כל הכסף שלי, אני יכול לעזור לך. והוא הוציא סטיפות של כסף מהכיס. אמרתי לו, אריה, תודה רבה, קח חזרה את הסטיפות, אני בחיים לא אהיה איתך בקשר בגלל הכסף. אני אתמוך בעצמי. מה שיש לי זה מה שיש לי, מה שאצליח לעשות זה מה שיהיה לי. "

גם אצלי הספר מלא בסיפורי לא תלויה. השיא היה כשהיתה ליה בת שלוש לערך, ואני ורפי פרודים שנה, והיא אמרה לי יום אחד בחניה, את לא צריכה אף אחד אמא, את יכולה הכל לבד, את לא צריכה שיעזרו לך. ואני, במקום להביט בה בגאווה, ראיתי איך הנחלתי לה את מה שהנחילה לי אמי, אשה לא תלויה, את הבדידות. לראשונה בחיי הסתכלתי בעיניים למקום הזה שלי המפחד, מה עלול חלילה לקרות אם ארשה לעצמי להישען, אתמסר, אוהב, אחלוק, ואז אלך לאיבוד, האני שלי יתמוסס, ייהרס לאיטו, שאהיה חייבת לקום וללכת, הלאה משם, לחפש אחריו, שוב. רציתי לוותר על הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי, רציתי לשנות, שהשדרה והעוצמות הקיימות בי יישארו על תילן, ירגישו עצמן גם כשהן יחד, גם כשהן באהבה. חייב להיות סוף אחר, אמרתי לעצמי, חייבת להיות תשובה.

קשה להתקלף, כי הקליפה רכה.

..רחובות במוח שלא ידעתי על קיומם..

הנורמאליות והא-נורמאליות של אמהות מאתגרת, של אמהות.

"מעומר למדתי המון. הייתי הולכת לטיפול אצל ד"ר שפיצר בגהה, בילדים עם בעיות מולדות. יש היפראקטיביות רגשית, ויש פגיעה של פגים, היפראקטיביות שבאה מפגיעה מוחית קלה. היינו קבוצה של הורים עם ילדים, הטיפול היה גם בקבוצה וגם בהורים בנפרד. אז עבדתי בנגב, ולא רציתי שיידעו, והייתי מתחמקת לשם. שנאתי את עומר בהתחלה, היה לי קשה. ויום אחד בטיפול, פתאום הרגשתי שאני מתאהבת בילד שלי. ואמרתי למטפלת שאני מרגישה שאני אוהבת את הילד שלי קצת, שאני תופסת שהילד מביא אותי לרחובות במוח שלי שלא ידעתי שקיימים בי. ואז היא מראה לי ספר, שכתב אבא על החיים שלו עם הילד שלו, ובהקדשה הוא כתב: "לבני, על שהבאת אותי לרחובות בחיי שלא ידעתי על קיומם.""

"אין כזה דבר ילד נורמאלי, אין כזה דבר נורמאלי, כל אחד הוא עולם אחר. מי מגדיר מה זה נורמאלי. נדיר שאנשים נולדים נטולי בעיות. הרוב מורכב, והמעט לא מורכב. הרוב לא פשוט. למדתי להעריך את זה שכשיש חיים זה מספק. אם יש לנו ילד זו ברכה כזו גדולה שזה לא משנה איך הילד הזה. מה שאת חושבת שהוא הנורמאלי, את לא יכולה לדעת, יכול להיות מורכב ולא מטופל. יש משפחות שחיות בהכחשה, קשה להתמודד כשנולד לך ילד בעייתי, וזה לא נכון שכל הילדים האחרים בסדר ורק אצלך לא, למרות שלפעמים נראה לנו שהקושי שלנו כל כך נוראי, כל אחד הוא סיפור. כל אחד יש לו תיק, את המעמסה שלו. הדבר היחיד שאנחנו נבדלים בו, זה איך מתמודדים עם התיקים."

..החיים הם מעגל..

בכל פעם את חוזרת לאותה נקודה, אחרת, קצת יותר טובה.

ואולי הם בעצם ספירלה או שביל סובב הר בלתי נגמר. אותו הנוף, הזווית אחרת, הגובה. ואולי גם הנוף משתנה עם חילופי העונות והאקלים או סתם כי בא לו, כי בא לי.

"כשאת פוגשת קבצן ברחוב, והוא מושיט יד, זה המקסימום שהוא בטוח שהוא יכול לעשות באותו רגע. יכול להיות שבעוד שנה הוא יוכל יותר. כדי שיקרו ניסים, את צריכה סביבך אנשים שיעזרו לך להביא ניסים. כל אחד בטוח שהוא עושה את המקסימום."

"למדתי דרך עומר ודרך סיפור חיי שבכל רגע נתון אדם עושה את המקסימום שהוא חושב שמבין ויכול, וצריך לפרגן לו על זה. ועם זה את יכולה לסלוח לאמא שלך. ואני בת 50, ואומרת לך שאני לא יודעת אם השתניתי. כל כך טבוע בי. מה שנשאר לי זה רק לסלוח לעצמי."

"הגרוש שלי אומר שעד היום הוא לא מבין למה התגרשתי ממנו, הוא רק רצה לאיים. ובן הזוג האחרון שלי, אומר עכשיו שהוא בכלל לא רצה להיפרד, רק רצה קצת אוויר, כשזרק את המפתחות של האוטו שלי על השולחן, מלמל משהו ויומיים לא ענה. הוא לקח בבקר את האוטו שלי, והשאיר לי טרנטה בלי דלק, והייתי צריכה להספיק סיבוב הורים, בנק ולהגיע לחנות בזמן, המחוג אמר שאין דלק, התקשרתי אליו, והוא אמר מה פתאום, השארתי לך דלק, המחוג מזייף."

"כמו העגלות", אני אומרת לה בעצב, "החיים הם מעגל."

"כן, בכל פעם, את חוזרת אחרת, קצת יותר טובה, יש שיפורים. כל חיי אני אוהבת אותם. עכשיו אני צריכה לאהוב את עצמי קודם, כמו שצריך."

"אני הכי מאושרת שהייתי איי פעם, ולא רואים את זה עליי. זה לא משהו שבשנייה רואים עליי, אבל אני באמת באמת מבתוכו הכי אני שהייתי איי פעם. עומדת במטבח באותו המקום ליד החלון. בחג, עשיתי ארוחת ערב עם רני ועומר, שהכנתי כמו שצריך, נהניתי, אכלנו שלושתנו, רני קצר ועומר ורבאלי, כולו לב, כמו עומר שלך. ואמרתי וואלה, יש לי את כל מה שרציתי. בית שנראה קרוב יותר למה שרציתי - קומה שלישית בלי מעלית, שלושה חדרים בפתח תקווה, באותו בניין. רק ששיפצתי לפני שנה. ילדים מדהימים עם האתגרים האימהיים הלא נגמרים. אין לי בן זוג וטוב לי, אני לא חייבת בן זוג כדי שיהיה לי טוב. אני מרגישה איזון, מרגישה איפה מתחיל הגב עם השקעים והכפלים ואיפה נגמרת הבטן שלי. חיבור של האושר לתוך הגוף הזה. אני יכולה להביט מאותו חלון, החלון הזה בו אמרתי לעצמי כל כך הרבה פעמים שעוד מעט יהיה אור ויהיה בסדר, ולהגיד איזה חיים יפים יש לי, כמה טוב לי. סוף סוף אחרי 5 חודשים הצלחתי לתת לו ללכת ויש לי חיים וטוב לי בהם. אני עושה מה שאני אוהבת, טוב לי עם מה שאני עושה. עכשיו שקט בחנות, טוב לא חייב ללכת עם כסף, זה בכלל לא קשור לכסף. אני נוסעת בשבוע הבא לאיטליה, ויכולה לשלם את כל הכרטיסים שרציתי, ויהיה לי את מה שאני רוצה, לקרוא ספר טוב, ללכת למוזיאון, לדבר עם חברה. אני עושה מה שאני רוצה."

"אשה שעשתה עם עצמה משהו דומה לאשה אחרת שעשתה עם עצמה משהו, כי צריכים להיות בדי.אנ.איי. שלה חומרים מסוימים, וצריך מזל לפגוש מלאכים ומודלים לחיקוי בדרך, והכל מסתדר."

זהו. חזק מזה לא יכולתי לבקש. עתיר בשיקופים על חיי שלי, עשיר באמת פנימית חזקה ובועטת ובדרך חתחתים מתפתלת אך עולה ומעפילה, דרכה שלה. אני יוצאת את הדלת המקומרת אחרת, אפילו הנשימה נרגעה. יש סוף טוב לסיפור. לכל סיפור. תמיד הטובים מנצחים. ככה אני מרגיעה את ליה כשאנחנו צופות יחד בסרט מפחיד, או קוראות בספר מעורר בהלה. ככה אני את עצמי מרגיעה.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה