בחרתי במיה B

בגלל שכל אישה רוצה להיות נערת רוק נצחית, עם לוק הורס מקועקע, מלכת לילה במקצוע עם שם גברי לועזי, אלוהים אשה שהיא די-ג'יי.

עזבו כולן, אני רוצה.

מדלגת על הקדמה, אין צורך במופע חימום.

רגליים יחפות טופפות אחרי רגליה בביתה הנהדר ביפו (כן יפו, שוב יפו, ברחוב היורד לשוק), עיניים מפלרטטות עם חפציה, שידות עתיקות, כסאות מרופדים, תקליטים ישנים, ואולם ריקודים בשירותים, אוזניים מתענגות על ביטים מהדהדים במוסיקה שהיא עושה, מתערבבים בוירטואוזיות אצבעותיה על הפסנתר ובמילותיה המתובלות אנגלית.

אז פשוט, קבלו אותה: MAYA B

..על נערות בעטיפות..

מהודקות חזק בחוץ. סרט מסתיר את המדבקה "שביר", מרמזת על התכולה.

אני מתחילה בלספר לה על המאוהבות שלי בתמונה שלה, בכל מה שהיא מייצגת עבורי, מרד נעורים שמעולם לא התקיים במעברים הברורים שלי בתחנות, ילדה טובה גבעתיים. חוזרת הביתה לפני חצות. בחורף ישנה עם גרביים.

מיה: "אני נערת רוק באימג', מוסיקה, אופנה, יש בי חספוס, בהתמודדות והתנהלות מול העולם, בדברים הלא נקיים והמתוקים שיש בחיים, שם אני מוצאת יופי. בחברה הנרקומנית שלי בתחנה המרכזית שאחת לשבוע אני מביאה לה אוכל."

"הוא אמביוולנטי האימג', אני לא עובדת באימג', לא מתאמצת, המיתוג בא מהקרביים. מהרומנטיות והנוסטלגיה והפטיש שלי לשנות ה-40. מאלבום התקליטים הראשון שקניתי - breakfast in America. מחנות התקליטים האחת שהייתה בראשון לציון. take a look at my girlfriend בפטפון בבית."

"כל הבחירות שלי באות לגמרי מהבטן, מהחיבור, מה"סינק". לא חושבת מה מצטלם טוב, חשוב לי שכל מה שיש לי בעולם הזה יהיה כפוף לסט ערכים."

"שכנה אמרה לי, הלוואי שהיית יכולה להביא את מיה B גם למערכות היחסים שלך, לקשרים, לא להיות נידפת ברוח, לפעול מתוך הרגישות האדירה שלך, מהאינסטינקטים שלך, כמו במוסיקה. וזה נכון, הסיפור האישי שלנו שומר עלינו, אם נהיה לגמרי פריכות לא תהיה לנו קריירה. בעבודה אני מאד מקצועית, מאד מדויקת, אין פה בלבול בכלל, חיי הרגש שלי מאד מאד מאד מאד דומיננטיים, פשוט לא מאפשרת לכל אחד להיכנס אליהם."

גם כאן, מסתבר, שהעטיפה הקשוחה והמחוספסת, מסתירה בתוכה אשה רכה ופריכה, איך טחו עיני מלראות. היא חושבת, שזה בגלל שגם אני כזאת. כל השנים. היא ראתה בי מעצבת יפה, אשת העולם הגדול, בזוגיות קלאברית, שמחה, שלווה, יציבה, בריאה, בבית מושלם אותו למדה לפרטי פרטים, בטרם עיצבה את ביתה. הייתי עבורה השראה, כמו שהיא עבורי. היא לא ידעה את ההתפוררות והפרימה של כל אלה, את שבריריות קיומי הפנימי.

עכשיו כשהתקלפנו, אפשר להמשיך, או אולי להתחיל.

..והיא בכלל, מחתנת זוגות..

עושה אנשים אחרים מאושרים, עד השיר האחרון

מיה: "המקום בו חיי הרגש שלי במלואם הוא במוזיקה, בעבודה מול זוגות. אני מתחברת אליהם במקום שיביא אותי לטוטאליות מולם. ביום של החתונה אני מתנתקת מהעולם, לא רואה אנשים, שוכבת בבית, עושה לעצמי שקט בראש כדי שאוכל להגיע 300 אחוז, לתת את מיה. אני בוחרת אותם."

"הרצון להתפרנס טוב התעורר אחרי שנים של עבודה יומיומית בלילה. למקסם את מה שאני רוצה בקונסטלציה אחרת. עד אז, חתונות נחשבו נחותות, רבע עוף, אבל ראיתי שיש שוק קטן שלא מתייחסים אליו מספיק – אוהבי המוסיקה. Free style, free spirit."

כמו בתזמון מושלם, בדלת חתן. הכלה מודדת שמלות. בלעדיו. מראה לו תמונות, לבדוק שיאהב. טוקסידו יחפש אחרון. ימים מטורפים. מהבקר בקושי הספיקו לדבר, ובעבודה מחכה לו לילה לבן. נשמע אנדרגראונד. מטעינים מיכלים בלילה. מנופים ענקיים מחליפים תשתיות בתחנות דלק, עבודת אמנות, דיוק, קואורדינציה, חשיבה קדימה, סאונדים של חפירות וצעקות. מכל הסיבוב של החתונה, מיה היחידה שראו - סגרו. באה עם המוסיקה, עם האמת, לא מוכרת קונפטי ולא דוחפת חוזים. מזכירה שיש פגישת מוזיקה, ויש שיעורים – 25 שירים בדיסק און קי או ברשימה. שנות ה-80. הוא מציע טייק אוף של אשכנזים על רימיקסים – שיר עם הונגרי מצחיק. דווקא יש לי מוסיקה הונגרית, מהשקה של ספר בישול הונגרי, אורי ורדי, היא מתעוררת. "זה הטוויסט" היא מתגאה, "רואה, הזוגות שלי יצירתיים פצצה."

"לפני 10 שנים ראיתי בעיני רוחי, איזה עסק אני רוצה שיהיה לי. ידעתי על משקל החוויה שהם יעברו מרגע שיכנסו אליי הביתה עד השיר האחרון. חוויה של אירוח, של הכלה. לא אספר לך על חיי האהבה שלי, למרות שזה מאד נוח, אשאל אותך ואבין את העולם הפנימי שלך, מה את אוהבת, מהם המקומות שלך, ואתאים לך חוויה. כייף אדיר, נתינה שבסופו של דבר הכי מתגמלת. חלק מחברותיי הטובות הן לקוחות שלי לשעבר. אנשים חוזרים אליי עם הילדים, האחים הקטנים שלהם באים אליי, ואין נחת גדולה מזו. מכרת ילדות שלי, שהיא היום אמנית מצליחה בלונדון – מיכל קול אוחנה, בחרה בי משם, סימנה אותי, הטיסה אותי ללונדון, ופתחה בפניי את הבית שלה לשישה ימים של תענוג. התגובות של הלקוחות הם כמו ספר זיכרונות. העבודה חד פעמית, והקשר רצוף סיפוק, נתינה, קבלה ותיגמול. המקומות האלה לא יכלו להיווצר כשתקלטתי בבר."

..ילדה מוסיקלית כועסת..

"אני מוסיקלית, אובחנתי כמי שיש לה שמיעה אבסולוטית, מנגנת הכל משמיעה. עזבתי, לא פיתחתי. ניצני המרדנות התחילו בגיל 10. אחריהם באו נעורים פנקיסטים. ילדה כועסת שהמוסיקה נתנה לה מזור. מאד מאד כועסת על העולם. מרדנית."

"גדלתי בראשון, עיר פרכית, שנתנה לי את החספוס, את ה-street wise. היא פלטה אותי החוצה. לא אכלה אותי, עוף מוזר מאד. אז מצאתי עצמי על מדרגות כיכר דיזנגוף, מקוששת שקלים כמו עלובה, לקנות תקליט בבית התקליט שהיה דקה משם."

"מרד הנעורים, עם אפיזודה אנורקטית קצרה, חלק ממסע ההתבגרות שלי. יצאתי מזה עם כוח רצון וניתוק – שנה בקיבוץ בדרום הארץ, בו למדתי רדיו, בקורס הראשון שנפתח בארץ. שם, עוד זרע בייעוד שלי נזרע."

היא מתיישבת אל הפסנתר, "מה בא לך?" היא שואלת, פורטת על בושתי. אני לא עונה, כי התקלקלתי מיה, התקלקלתי, מאז שמעתי אותך לראשונה, משה פרץ ב"זיקוקים", וריטה ב"אחרי שאהב", מעוררים בי גלים של עצב ודרמה.

"משהו כועס?" אני שואלת, "דווקא משהו רך", היא עונה.

אני מתוודה והיא מאבחנת: "שקטים, יפים, מעניינים, עצובים עם איזה עושר. האיקאה של המוסיקה. ואת יודעת שזה נמוך, כמו לראות האח הגדול, ויש לך guilty pleasure."

מדויק.

"בואי", היא מכניסה אותי לאולפן, מכינה לי אוסף גדול של שירי פרידה, שאוכל לבכות לצלילי מוסיקה טובה, שההתרגשות תתעלה גבוה, שאזכר בה כל פעם כשאשמע.

וזה עובד.

..לאן הלך הכעס?..

מיה: "דואליות, לפעמים ביחד, לפעמים במריבות, ביני לבין עצמי. אני מה שאני, באמת ובתמים. אין לי מחשבה והשקעה איך אראה לעולם. בגלל שהיה בי כל כך הרבה פנקיסטיות – להראות לכולם ולהקצין ולשרת תדמית, היום, באה לשרת את הדברים החשובים."

"הנחתי לכעס כשהחלטתי להיות דיג'ייאית. בגיל 27 ראיתי את האור. עד אז ידעתי שאני אוהבת מוסיקה ומוכרת מוסיקה, ואז החלטתי שאני הולכת עד הסוף, מה שלא יקרה, לאן שיקרה. אני ידועה בתור פרובוקטיבית ומושכת אש, האש לא טובה, מזל טלה, במילא בוערת, אני מנסה לכבות אותה. מאז בולדוזר, מקומות, עניינים, כן שילמו, לא שילמו, גרושים, הייתי צריכה להוציא החוצה מה שצברתי, ידע מטורף מעבודה בחנויות מוסיקה, במשך שנים. להוציא ידע לעולם מתוך רצון לשתף ולחלוק. וזה עבד. כי זה מקום נקי. לא מקום של כסף. מקום נאיבי. המשפחה לא עפה על זה, נראה כמה זמן היא תתמיד. אחרי, הם ראו שהתאבדתי על זה. הלילה קסם לי, הכל, כל מה שזה."

..הלילה..

"הלילה. בילוי. ריח מטורף של סיגריות, שבסוף דחה. שעות קטנות. שש בבקר. ללכת אחר כך לים, להזדכך. אנשים נשואים שמגיעים לעמדה, ליד הדלת, מורידים את הטבעת. להיות בעמדה של להתבונן, משהו שמאד אוהבת לעשות. חווה את המוסיקה ומתבוננת על הלקוחות שלי יותר בפיקסל ובפוקוס, על הקהל. רואה פרטים שאחרים עוברים ואומרים, אוקיי, אני מתעכבת ואומרת וואלה. אחראית על מפלס החרמנות. על מפלס האלכוהול. להתאים את הפסקול שמתאים לי באותו רגע."

"פעם, לא היו דיג'ייאים. כשהתחלתי את חיי הלילה בתל אביב, היתה נישה קטנה של דיג'ייאים ברים. האינטימיות. הקהל לא עצום. עד 300 איש. יכולה לתקשר עם הקהל. אין פומפוזיות. לא מורמת מהעם."

מה מרגישה כלפי כאלה? רוצה להיות?

"דיג'ייאים שקיבלו מעמד של אלוהים, הם יוצרים, וכנראה שמגיע להם."

"השלב הבא זה ליצור מוסיקה, להתנסות עם חומרים. הכל פתוח. צריכה שקט. זה יקרה. התחלתי, אבל אני ביקורתית, בינתיים, יותר טובה כאוצרת מאשר כיוצרת."

..אפשר לשאול אהבה..

שהרי כולך רגש, מה את עושה עם כל הרגש הזה.

"אני רואה את האידיאל שלי בעיני רוחי, ומאד קשה לי כשדברים לא מסתדרים, כשאינם אורגנים. כשמשהו בתפיסת הערכים שלי לא מתיישב טוב, אני חייבת לחתוך. אם מישהו נעלם, בחורות אחרות בתחום האפור, יחכו כמה ימים, לי יש אפס סבלנות."

"ברגע שהקיום בסכנה, נבהלת, כועסת, עושה פרובוקציות. אפס סבלנות אם מזהה תרחיש של משהו שעתיד להיות לא טוב. לא יכולה להיות שם דקה. עושה פרובוקציה ויוצאת משם. ואני לא אוהבת דרמות, לא משרת אותי."

"גם בקריירה, דברים לא הסתדרו לי כמו שרציתי, הלך קשה מאד, הרבה פעמים קיבלתי לא, לא הרווחתי, בקושי ובדוחק, רדפתי אחרי אנשים עם כסף. אף אחד לא חיכה לי עם שטיח אדום. אבל ראיתי את הדרך, האמנתי בה, והיום אני רואה את התוצאה."

היה הרגע הזה, בו הרגשת שהגעת?

"אף פעם לא מרגישה שהגעתי. אחרי חתונה אני בהיי, אבל צריך לייצר עוד אחת. אלה חיי כעצמאית, אפילו יומיים אסור לי להירדם בשמירה."

"עכשיו מגיעים אליי מפה לאוזן, ואני מומלצת במקומות מאד טובים שמתיישבים עם סוג הלקוחות שאני רוצה, ומתכתבים עם העיצוב שאוהבת. הקומה הרביעית, קסטיאל, בית על הים."

..יפו..

"יפו זו הכנסייה המתוקה שנשקפת מהחלון, כשמתעוררת כל יום יכולה להיות בפנטזיה שלי במקום אחר בעולם, ולא בארץ המיוזעת שלנו."

"הגעתי במקרה כי חיפשתי מקום יפה, עם אוויר, וקצת ירוק מהחלון, ותל אביב לא הייתה בתקציב."

"מה שקסם לי זו הדואליות בין החדש, הנקי, הפורח, 100 מיליון שקל שהעירייה שמה, לבין הבתים המתקלפים, הזבל ברחובות, שיכול להיות מאד יפה כשמסתכלים עליו מהקומה השלישית. שאריות הרוכלים. הסיפור מאחורי מבנים עתיקים תחת שלטון עותומאני ואנגלי, תקופות מתערבבות, היסטוריה, יופי ועם זאת חספוס. חלק מהאישיות שלי."

..שורשים..

"גדלתי בבית שיש בו ערך מוסף לתרבות, אמנות, אבא צלם חובב, אמא פסלת ואמנית מחוננת שלא עשתה עם זה כלום. והסבתות, אחת ציירת בחיפה, שכילדה הייתי הולכת אליה לנשום את צבעי השמן והטרפנטין בעליית הגג. סבתא שניה הייתה מייבשת ביצות ראשל"צית, עמוד התווך בחיים שלי."

..עניין של זמן..

"לכל דבר יש את הזמן שלו, שום דבר בחיי לא בא לי בקלות, גם בעבודה, עד שהגעתי לכאן, למקום יותר נוח, עברתי הרבה תחנות - ניהלתי הצגה לאמן מדהים בשם איתי בלטר, פלרטטתי עם עולם המוסיקה, למדתי סאונד, עבדתי בחנויות מוסיקה, במוזיאון אילנה גור (ממנה נזרעו זרעי יפו, אמרתי, פה אגור יום אחד). ובגיל 27, החלטתי ללכת עד הסוף, שאני מספיק בשלה להיכנס באמאמא של זה, בדבר האמיתי, בלי פחד."

"עכשיו כשאני חושבת על זה, הכל מתחבר לי, נקודות הקושי, הזרעים, כמו בזוגיות, יום אחד, זה יהיה אחרת, בזכות ובגלל, הכל."

בזכות ובגלל, הכל.

תמצית משמעות הדרך, על שביליה המתעקלים, מהמורותיה, ולפעמים יש מפל וזרם מים חזק שסוחף, מאיים להטביע, ולפעמים עץ ירוק שאפשר לעצור בצילו לנוח, לרגע, להתבונן על הכל מתחבר לתמונה בהירה וסדורה, לחיים שלך בהגדרה.