.. מעוררות ..

קרול אייזנברג

..

רקפת שוהם

..

רוחמה שרון

..

מיה B

..

קרן שביט

..

הדס אביטל

בחרתי בקרן שביט, כי רציתי

להקים לתחייה את התמונות, תמונות חייה, עתירות הצבע, היופי והטבע, את הטוב והיפה שהוא עולמה, שהפך משאת עולמן של רבות אחרות, שנוהרות אחר עיניה הזוהרות.

לגעת בחומרים מהם עשויים חלומות,

לדעת את ה-אשה הזאת, שבוראת במילה עולם מופלא, כזה שחשבתי שקיים רק ביקום מקביל, הרחק מכאן, או פעם, מזמן,

האשה שמסמנת שבילים חדשים בנוף מיוער, מתריסה כנגד הלבן והשחור, המודרני והקר, מתמסרת לעבר, לתקליטי הויניל, וכלי הפורצלן, לחלוד, לפצוע, למיושן, אוהבת אותו, כמות שהוא, בלי רצון לשפץ, לחדש, לתקן, שמה אותו בקדמה,

וגם נותנת במה וכוח ועוצמה לנשים יוצרות, והן מסוחררות מההיקף שיכולות להכיל ידיה כשהן פתוחות לרווחה, מחבקות ומשחררות באהבה, עם צידה למסע, שקפץ קפיצה,

האשה שעושה את העולם טוב ויפה יותר, בעצם היותה.

שנתחיל?

..פרולוג..

ובו יציאה את הגבולות לעמק החלומות.

בקר יום ראשון, אני יוצאת את העיר אל הספר – קיבוץ גבת שבעמק. איני מורגלת, מידי פעם אני מרגישה איך ידיי אחוזות חזק בהגה ופוקדת עליהן לשחרר, להתמסר לנסיעה, ליציאה את גבולותיי.

היא אינה מקרית היציאה, תואמת את החודש הזה, בו יצאתי לאור עם האתר, בו חשפתי ונחשפתי מחדש לעולם, אחרי שנים של דבקות בד' אמותיי, בו שחררתי לחופשי את האני שלי, על מורכבותו, צועקת ברחובות הוירטואליים את העומס הזה שנצבר, מבקשת להעביר את זה הלאה, מזמנת נשים לכתוב, איתי, דרכי, מרגיעה שאין צורך לשתף, כאן זה הן והנייר. ואני, על במה בכיכר, מקריאה ומפרסמת את המילים שכתבתי אני, צפופות ויפות אני שולחת אותן לארצות ניכר, טומנת בהן הבטחות.

מי זו האני הזו? אני שואלת, בעיקר בלילות, מנסה עוד זווית ועוד כרית, עד שאור הבקר מאפשר לי לשוב לתנועה, בזמן ובמרחב החדש שנפתח בי.

מתוך המקום הזה, החוקר, נסעתי לקרן, הפיה מגשימת החלומות, מעמק החלומות, שמרגע שהתוודעתי אליה גמעתי בצמא את תמונות עולמה, בילבי בת גרב שהתבגרה, בגלביה תפורה, פתחה בי מקום להכיר את האשה שמאחורי מילים ותמונות, שמעבירות בך רטט של געגוע למה שאתה יכול להיות.

..על חלומות..

שאי אפשר להשביע, ועל שורשים שמאפשרים לשינוי להגיע. אדמה ואוויר.

אחרי שעיניי עצרו מלשוטט בין העמק היפהפה הפרוש מבעד לדלת הזכוכית המכותבת, לבית עתיר הפריטים המפתים, ולקרן שבו זמנית התקינה קפה, מים וענבים, שמה תקליט של גזוז בפטיפון, ושוחחה עם טבע על סט הפורצלן התכול שעל השולחן, שייאלץ סט סגול למצוא דרכו לאיזולטור להימכר, לפנות מקום לישן אחר, ועל איך לפעמים, הפריטים, מוצאים עצמם חוזרים לכאן, כי היא לא ממש רוצה לשחרר, בחרנו מקומות סביב שולחן המטבח ודיברנו חלומות.

קרן: "החלומות לא נגמרים, להיפך, ככל שאת משביעה אותם, באים עוד, כמו בסקס, יש את המשפט הזה: המשביעו מרעיבו."

גם עוזרת אישית כמו טבע, היא חלום.

קרן: "היא אוצר טבע, פרי עבודה עם יועץ עסקי שעוזר לי לבנות ארגון שמממש את כל הרעיונות שלי. הגעתי לנקודה שאני ב"אובר" מידע, ואני רוצה להיות במקום המתווה, ברוח. ונורא חשוב לי לחזור לכתוב. הבלוג – טוב ויפה, בן חמש וחצי שנים. כשעברתי לפה לפני שנתיים, גם האתר החדש - www.karen-shavit.com, עלה. יש תשתיות לרעיונות ופיתוחים שאני מתכננת, אבל בניתי בית, עסק, את כל החיים שלי מחדש, ההצלחה, התנועה, המכירות, לא השאירו לי הרבה זמן פנוי, משהו שחשוב לי. אני בונה מחדש את כל העשייה, מסתכלת מחדש ממקום שבע ונינוח, שהשריש שורשים, כאן, בגינה, ששתלנו לפני שנה. כל עלה שצומח משריש אותי חזק יותר למקום, ועלים צומחים יא חביבי."

רוצה דוגמא לחלום.

קרן: "רוצה ספר, לקראת האביב הבא, ללמד אנשים איך אני חושבת ואיך אני עושה. רוצה להכניס עוד כותבים, ולנהל אתר תוכן שאני אערוך ואציג דרך הפה שלי. באתר יהיו כמה בלוגים – האישי שלי, החנות – מה עושה ומוכרת, והפוסט בניה של הבית. בתהליך הבנתי שקודם עליי לדבר על "המה" – הבית כמו שהוא היום, הסוף שלו, ורק אחר כך על "האיך"."

"זה פלט של צורת החשיבה שלי, פלט אחד. לא אבנה 10 בתים. בניתי אחד ובכוונתי להזדקן בו. מצד אחד, אני מחפשת רגש ונשמה, מאד יצירתית ורוחנית, מצד שני, יש מתודיקה מאד ברורה שלפיה אני עובדת. אם תכניסי את כל החומרים הנכונים בקערה גדולה, כנראה שהתבשיל שלך יצא טוב, ולא משנה מה תעשי, אבל אני יכולה ללמד אותך איך לעבוד עם המרכיבים, לחלק אותם למשפחות, להדגיש טעמים, לייצר משמעויות."

ככה זה כששתי האונות מפותחות, האחת מושכת ללכת על האדמה, האחרת, לעוף באוויר, את האחת מזינים הפחדים, הסביבה, המילים הצפופות בעיתונים, את האחרת מזין הלב, והוא צריך להיות אמיץ דיו להתרחב, וחכם דיו לשלב, את כישורי הראש, לטובתו.

..רגע נדבר על טבע..

כששמעתי "טבע" לראשונה, שאלתי עצמי, מעניין מי ההורים שלה, שהחליטו לקרוא לה בשם כזה, מעורר השראה, איזה ציפיות טמנו בה, ומה עלה בגורלה.

קרן: "בהתחלה קראתי לה שמורה. עכשיו אוצר. ואני. קרן. 4 קרן בכיתה, ועוד בן ששם המשפחה ששלו היה קרן. אף פעם לא הבנתי את הסיפור של למה לקרוא לי בשם הכי נדוש."

ואני שרית. שם של ספרית. אפילו כתבו על זה שיר.

..תחילתו של מימוש בהצהרה תחילה..

ובילדות בילבית, וביכולת לקפוץ בשנייה.

"חלום זה מעולה, אבל אני לגמרי בעניין של מימוש, לא יכולה להגיד מה יותר חזק, החלום או המימוש, הם מזינים אחד את השני. אני אדם שמממש עצמו בהרבה זירות, והגעתי למסקנה שזה עושה לי טוב. גם אם אנשים הרימו גבות לגבי הצהרות שפיזרתי."

"בתיכון למדתי ספרות ואמנות, תיכון שאפתן, ואני, לא שאפתנית מבחינת לימודים, מאד שאפתנית מבחינת חוויות שרוצה לחוות, ניסיונות, בעצמי ולא מקריאה. שוחרת הרפתקאות, בילבי לא סתם מיגנטה אותי כל כך, ילדה דעתנית ומצהירה, ולהצהרה יש כוח חזק. ארגנת במה, נעמדת עליה והכרזת הכרזה. יש משהו מאד חזק בלבטא את זה אל מול קהל. הרגשתי אותו בכתיבה של הבלוג שלי. מגיל צעיר כתבתי יומנים, עשרות מחברות של כמה עמודים, ברובן ריקות. יש משהו בידיעה שמישהו קורא אותך, צורך את החומרים, בהצהרה לא רק מול המראה אלא מול אנשים שאתה תופס כרציניים. מחויבות שעובדת."

"אמרה לי פעם חברה, את האדם היחיד שאני מכירה שקודם משתין מהמקפצה, אבל שנייה אחרי קופץ. זה עובד בשבילי. לא תמיד עומדת בזמנים של מה שרוצה, תמיד ב"אובר בוקינג", ותמיד יודעת מה הדבר הראשון שצריך שינשור. מחרפנת את עידן, בעלי. עושה תכניות עמוסות לסוף השבוע, ומודיעה לו כשאנחנו כבר במכונית. לשמחתי הוא לגמרי זורם."

..ממלכת הבנים למלכת הבנות..

אפילו שאין נמשים וגומות.

"אדם שיש לו עולם פנימי עשיר, הוא אדם שיש לו אלטרנטיבות. בבית הספר היסודי כולם רוצים להיות כולם. כשאת נערה, את מתחילה לפתח את האינדיבידואל. תמיד החברים שלי היו הבנים. רק כשהכרתי את עידן התחלתי ליהנות מחברה נשית. לא ממקום של מקנא לי, להיפך, לפעמים מחרפן אותי שאני מרגישה צורך לבחון אותו (לא באמת). ממלכת הבנים הפכתי למלכת הבנות. ועידן -נסיך. כמו שאני אומרת לעלמה ונגה, הבנות שלי: "איזה יפה אבא, אבא נסיך, תוריד משקפיים, תראה את שתי הגומות." תמיד רציתי גומות, ויותר מזה רציתי נמשים, כמו בילבי. הייתי מציירת לעצמי. הנמשים הכי יפים הם החומים של הברונטיות. ורווח בין השיניים מה זה סקסי."

מעניין איך היתה נראית מישהי שיש לה הכל, אני אומרת, מציירת בדמיוני.

"אין מישהי שיש לה הכל, יש מישהי שנדמה שיש לה הכל." היא חורצת.

צודקת. בטח גם המישהי ההיא היתה רוצה להיות משהו שהיא לא, למשל בלונדינית, עם בקבוקים, שיער צרוב משמש קיץ ומשמח כמותה, מתעופף איתה על הנדנדה. הילדה הכי יפה בכיתה.

כשהיא עצובה אני לא מבינה

..הקטע עם הפורטרטים של הנשים..

"כל הקטע עם הפורטרטים של הנשים, רואה ושובות את ליבי, מקבלת מחוץ בלב, התאהבות של אשה באשה, היא יכולה להיות סתם בימבו כוסית שדגמנה לו, אך כשהוא יצר אותה הוא נתן לה ערך שעובר בתמונה."

אפילו שבקר, היא קמה להדליק את האור מעל התמונה של החלוצה הצרפתיה, מעוטרת השיבולים, שיבולת דקה בשפתיה משוחות האודם, להעמיק את הצבע, לנתק אותה לרגע מהבית, לקרב אותה לזיכרון.

"כאן היתה אמורה להיות יחידת מידוף. ואז.. הייתי בבלגיה, ראיתי את התמונה הזו, ואמרתי: "אני רוצה לראות אותה בקו של השדות, היא מזכירה לי את מה שהיה פעם, וגם מה שיהיה בעתיד. בת דמותה של נגה עוד כמה שנים." ותראי, החך שלה יורד, מאפיין סבתות, עם חוסר הגיינת פה של פעם, בעיית חניכיים. זה הפריע לי לרגע, אבל רק לרגע, נאבקתי בעצמי, לא יכולתי להשאיר אותה שם. עכשיו, היא מסתכלת על המטבח."

ובמראה שמעל הכיור, את רואה אותך? פורטרט צרפתי קלאסי..

"אוהבת שיש חלון מעל כיור, כשהדמיון מפליג למקומות אחרים, רוחני לשטוף כלים. גם בדירות קודמות, אם הכיור בקיר פנימי, הייתי תולה מעליו מראה, שישתקף בה הנוף בחלון."

ובו את, חולמת.

..האזור הפתוח של החלומות..

זה שיודע גם לשחרר חלום שאינו רלבנטי עוד.

"דברים משתנים. לא כל החלומות הם רלבנטיים תוך כדי המסע. זה דבר מאד גמיש, מאד אורגני, יש לו חיים משל עצמו האזור הזה של החלומות. זה גם משהו שצריך להשאיר אותו פתוח. אני בודקת את המטרה שהצבתי תוך כדי, ומשתדלת שזה לא יהיה מחייב מידי. אם לפני 4 שנים כשהתחלתי את הקולאז'ים, הצהרתי שכל שישי ראשון בחודש תהיה בסטודיו שלי במזכרת בתיה מכירה. היום, כל מכירה שאני עושה, אני בכלל לא יודעת אם אני רוצה מכירה נוספת, או איזה סוג של אירוע לאחריה."

חלום שהורדת בדרך?

השבחה, תחום הורס, מאד הייתי נהנית לעשות את זה. עיצוב בתים. אין לי זמן. היתה לי מחשבה להיות מאבזרת על, כמו יוני מונג'ק, לא יכולה יותר לקנות לעצמי, אבל אוהבת לחפש, לצוד. אם מישהו יפנה אליי עם תקציב נדיב יהיה קשה לי לסרב לו, אקח שנה ואייצר שכבות. היום כשחו"ל נגיש והפינטרסט הפך רלבנטי מתמיד."

*

מאתגר, לשחרר חלום. התקופה בה רגל אחת עדיין בו והאחרת בחלום הבא, מייצרת חוסר תנועה. הייתי שם, נוסטלגית, מתרפקת, עד שלעיתים נזרקת בכוח הלאה. כששתי הרגליים יודעות את מקומן, אפשר לרוץ.

..לא למיקוד..

כזה שמורים והורים אוהבים לדבר בשבחו, כזה שמשתיק וחונק צרכים וקולות אחרים מתוכו.

ומה לו ולפשע מאורגן ולחשבון בנק.

"זה כתבה לי אפרת פרלמן בגיל 11, בדף מחברת שורות. וכנגד, תמיד היו אנשים ומורים בדרך שאמרו לי, קרן, את חייבת להתמקד, לבחור משהו אחד, ולעשות אותו מאד טוב. בגדול אני מסכימה עם המקום של הטוב, מה שאת עושה צריך שיהיה טוב, נכון ומקצועי, אך אם את מסוגלת לעשות כמה דברים טוב, וזה קול שנמצא בתוכך ומתקיים, מה טוב."

"כשאת במוד של הגשמה, את מגשימה דברים בלי לשים לב, כאילו באופן מקרי. אני מאד מחוברת לקולות שבי, לא משתיקה אותם. כילדה מעודדים אותך להתחבר לקולות, כמתבגרת, אמא שלי שלחה אותי לI am ושם מעודדים להשקיט את הקול הקטן הזה שמתקיים, כי הוא מפריע לראות דברים אחרים. הקול הזה הוא החיבור שלי למציאות."

"לפעמים אני פוגשת מישהי ברחוב, והיא שואלת מה את עושה, ואני עונה אני מעצבת, אני בלוגרית, אני מפיקה אירועי תוכן. ומתחילה להרגיש התנצלות בפנים על כל דבר שאני מוסיפה. המשמעות של לבחור במשהו אחד, זה לחנוק צרכים וקולות אחרים שמתקיימים בך. אם הדברים האלה מתקיימים ומתקיימים בהצלחה, אין סיבה לעצור, כן צריכה לנהל את זה. וזה השינוי הגדול. צריכה את זה הרבה יותר מאורגן. פשע מאורגן."

כל כך מכירה, מבפנים אני מכירה, אפילו ליה, בתי, לפעמים שואלת אותי, אם זה לא מעייף, להיות גם וגם, סופרת ויוצרת ומנחת סדנאות כתיבה, ומעצבת ומלמדת עיצוב, ועיתונאית, ואפילו עורכת דין.

"גם אני יכולתי להיות עורכת דין, אבל פלילית, רק פלילית." היא קופצת כולה נוצצת.

מיקוד אני מבקשת, לפחות בפעם הזאת.

"התחושה של "לא יכולה להספיק ולהרים שאת כל ההזדמנויות שפרוסות לרגליי", היא תחושה מאד קשה. אם לא אתייחס להזדמנויות האלו, מתישהו לא אראה אותן. זה מקום טוב להיות בו כשאת בתחילת הדרך או כשיש לך כבר ארגון שדואג, טכנית, שכל הדברים יתנהלו במקביל. זה לא כל כך נעים בבין לבין. זה המקום של הקפיצה. מתה לייצר תוכן, מבחינתי גם המוצרים שאני מייצרת הם מה שאני מזהה כתוכן חיוני, ומיישמת על עצמי. אני חיה את המוצרים שלי. כמו הגלביות. עכשיו אני יכולה לעבוד על מוצרים אחרים, כי יש לי צוות. טבע מגיעה בראשון בבקר ואני "מפגיזה" אותה בדברים עליהם חשבתי בסוף השבוע."

טבע: "כשקרן מתחילה להתלהב, כדור פורח, פונפונים, פעמונים, רוצה לגעת בירח ולחזור באותו היום, האנשים סביבה מורידים אותה לקרקע."

קרן: "כן, אבל שומרים את הרעיונות באיזשהו חשבון בנק, שמידי פעם אפשר להיכנס אליו ולהחליט מה ממנו לקדם."

..ואם, בכל זאת, היית מתמקדת..

"אם הייתי צריכה לנקות את כל מה שאני עושה ולהשאיר רק דבר אחד – הייתי בוחרת בכתיבה."

תשובה טובה.

..חשיבות הזירות השקטות..

"רק בזוגיות אני נעולה. מאד מונוגאמית. גם חברים. מן נאמנויות כאלה שאת רוצה לדעת שאלו זירות שהן שקטות לך, שבחרת נכון, וכן רוצה להתמקד בדברים אחרים."

..אמנות הפיתוי..

אמנות כתיבת פוסט: בדילוגים. עם זוויות. מעט מילים. תמונות מעולות.

"הכל עובד היום על גירויים מיידיים. אמנות הפיתוי. אני מפתה באופן שבו אני מתפתה. הרבה יותר קל להתפתות למגזין מאשר לספר עב כרס. מדהים אותי כל פעם מחדש שאנשים קוראים את הפוסטים שלי, אבל אני דואגת לאוורר, שיהיה להם חשק להמשיך לתמונה הבאה. משחק של דילוגים. כותבת פוסט כל פעם מזווית אחרת. פוסט של דברים שבוערים בי. קוטעת אותם למרווחים שהם לא יותר מפסקה, שתיים, גג שלוש. יש פוסטים שבהם אני עורכת קודם את כל התמונות, ואז מתחילה לספר את הסיפור תוך כדי, כמו המסע להודו. שדבר אחד ידגיש את הדבר השני. אני יכולה לגשת לפוסט כשיש לי בתיקיה אלף תמונות מעולות. יכולה לכתוב פוסט במשך שבוע של עבודה. המחשבה שזה יכול להיות טוב יותר מחרפנת אותי. מידי פעם יש שגיאות."

*

כמה מדויק. חדשה בעולם הזה, נעצבתי, כשפוסט שסיפר על סיפור חדש שכתבתי, על בתי, הנאחזת בצעצוע מעבר, ועל אמהות באתגר, סיפור חזק ונוגע, זכה לקריאה אחת, בודדה. ממנו למדתי, שיש לצייד את הפוסט בתמונה נכונה. שיש למעט במילים, לבחור כאלה המאפשרות קריאה מהירה. שיש לדייק בהן, שתהיינה יפות ושובות את הלב. ועדיין, שואלת עצמי, מי מלבד קרן תקרא, את הכתבה הזו בת 5,000 המילה, עד סופה, מי תרפרף כמו פרפר בין הכותרות, ומי תסתפק בתמונות.

שואלת ועונה, שהכתבה הזו היא בבחינת נתינה, וכל אחת תיקח ממנה את שנכון לה.

ובכל זאת, בוחרת, בהשראתה, לשלב בגוף המילים תמונות, לפתות..

..על חשיבה חסרת גבולות..

ועל שאילת שאלות,

ועל בית באמצע יער, שהוא הבית של החיות, ובשולי קיבוץ, שהוא פעם

"החיים מספיק מגבילים בשביל שהמחשבה שלך לא תהיה מוגבלת. זה משלש את הסירוס, זה והסביבה. עד שבנינו את הבית, לא היו לי תכניות השראה של עיצוב בית, אבל סמכתי על עצמי: יודעת איך לשאול את עצמי את השאלות הנכונות, ויודעת איך לספק את המענה עליהן. כשהבנתי שיש בית וזה הולך לקרות, שאלתי אותן:

קודם כל, מה צריך להיות האופי שלו?

גרה בקיבוץ. לקיבוץ שפה מסוימת, ז'רגון, שלא רוצה להתעלם ממנו. החיבור לזה הוא מרצפות הסומסום והמרצפות המצוירות, שהביאו גם קצת את הבתים בהם גרתי בתל אביב. והקומה האחת, בית קרקע, מתוך נגישות, ופשטות וזמינות.

וגם, אמרתי לעצמי, הדבר הכי חזק זה הנוף שאת הולכת לראות דרך החלונות. לא טוסקנה, פרובנס או גליל, נוף מסוים: חקלאים, טרקטורים שמעמיסים כלי מיכון, מטעים, טבע חזק, מרגישה את עונות השנה ממש, עדר פרות, שמביאים לפה בסוף החורף כשהקוצים מתחילים להתייבש."

"אני רגל אחת בקיבוץ רגל שניה מנותקת, עם שביל "פרטי" מהכביש הראשי לבית שלי. סללו אותו שבוע לפני שעברתי. חברה מהקיבוץ ממול אמרה לי, 40 שנה אני בקיבוץ לא עשו לי כביש, ולך סוללים "ויה דה לה קרן" בדרך ל"מרפסת חמשת הרכסים" שלך, ומולה "גבעת הארנבות". מאחור, שכשוכית מביאה ציפורים שיורדות לשתות ולהשתכשך, בזים, ינשופים, תנשמות, וגם נחשים. מצאנו נשל של נחש שחור, שזה טוב כי הוא לא ארסי, טריטוריאלי ומבריח את הצפע. אני בהשלמה, חלק מהטבע, בניתי את הבית באמצע היער שלהם, בבית שלהם."

ויה דה לה קרן

..על מתודיקה..

וסימטריה שבורה, ותיוג רוחני של תמונה

וגם סיזיפיות נעדרת פולניות

"חשוב היה לי שהבסיס של הדברים יהיה אמת. ידעתי שאני יודעת להציף עצמי בחומרים ומתוכם לדוג את הרלבנטי. אם הייתי בונה את הבית לפני 10 שנים, או בעוד 10 שנים, הוא היה נראה אחרת. יש לי את השיטתיות שלי, את המתודיקה, אני מאד מחוברת ומודעת אל התהליכים המתודיים, לא תמיד יודעת מה הם יהיו, אבל יודעת שיהיו. אני אוהבת סימטריה וטיפה לשבור אותה. כמו בקיר מדפי המטבח, יכולתי להזיז את החלונות כך שיהיו סימטריים, אבל השארתי, בגלל שידעתי איך יראה, עמוס בכל טוב האוספים שלי."

"ואז, בפעם הראשונה נכנסתי לפינטרסט – אבן שואבת מסוכנת, אבל עכשיו, היתה לי סיבה. התחלתי לתייג ובגלל שאני מטורפת, נהיו לי תיקיות עבות. יום ולילה תייקתי. כל תמונה הייתה צריכה לשכנע אותי שמתקיים בה משהו שאני לא יכולה לוותר עליו. רכושנות. תייגתי תמונה ונצרתי משהו ממנה, מהנשמה שלה, מהרוח שלה."

"הסיזיפיות היא חלק ממני. כשהייתי סטודנטית, שאלתי סטודנטים מה מאפיין את העבודות שלי, והם ענו לי צבעוניות מסוימת וסיזיפיות, פרויקט שברור לך שקרעו עליו את התחת. במוחצנות של מה שאני עושה, לא תמיד אני מחצינה כמה קרעתי את התחת. רוצה שייהנו מהמוצר המוגמר בלי רגשות אשם. במה זה תורם? רוצה שיאכלו ויחייכו ושיהיה להם נעים, גם אם מחסלים בשנייה אחת את מה שעבדתי עליו שבוע, נתתי להם שנייה מאושרת."

"לעצב את המטבח היה קל יחסית, הרבה החלטות, יחסית יקר, לא יוחלף כל שני וחמישי. עשיתי לעצמי תהליך דמיוני: דמייני שאת לוקחת את כל 300 התמונות בערימה אחת על השניה, בשכבות, דברים יכולים לצאת. הכיור היחידי שאת אוהבת הוא המרובע הפשוט הבולט. את כנראה אוהבת בריקים לבנים, למרות שהם באופנה, לא מטריד אותך. זה צרפתי קלאסי, והעיצוב שאת הכי אוהבת הוא צרפתי. שיש – לא סובלת שיש, אבל לא פרקטי לשים חומרים אחרים, אז הלכתי על הקררה, הכי צרפתי, הכי איטלקי. רואה אותו על רהיטים בני 100 שנה, הוא חומר טבעי שמתבלה יפה, ממשיך לחיות, אבן."

*

וכן הלאה וכן הלאה, עבודת נמלה, נבנה לוח ההשראה שלה, בחירות מושכלות מתוך בחירות בלתי מוגבלות. ואני חשבתי, שביתה, כמו ביתי, הוא פרי שוטטויות והתאהבויות תוך כדי תנועה, במרחק נגיעה, מימוש חלומות שהיו נכונים לאותו רגע בזמן, וויתור על אלה שחדלו לעורר עניין. בית פתוח, כמו האזור ההוא של החלומות. מופתעת לגלות אני לומדת אותה, את הדיוק המילימטרי שמרגיש טבעי בעיני המתבונן, וזו חוכמתו, חוכמתה.

..המטבח של אמא והמטבח של אבא..

"זה המטבח של אבא" היא מצביעה בתנועת יד רחבה, כמו דיילת קרקע נדיבה, על המטבח הקטן והקלאסי עם הבריקים הלבנים, זה שהיא יושבת אל מולו כל הראיון, "לו יש כיור, תנור ומקרר. וזה המטבח של אמא" היד השניה עולה באוויר "לאמא יש רק כלים." "ואנחנו נפגשים על השולחן." היא מצטטת ברוחב לב את מה שהיא אוהבת להגיד לבנות, ואני צוחקת, כמו שהן צוחקות.

ואם היית יושבת בצד השני של השולחן, מה היית מספרת לי היום?

עכשיו היא צוחקת, "לפחות אני ממוקדת."

ועל מיקוד, כבר כתבנו.

המטבח של אמא

המטבח של אבא

..ולרגע, שוב, נדבר על בילבי..

"בילדות המון דברים נצרבים במוח, ולרוב לא נזכור לעשות הקשרים, איך הם ישפיעו עלינו." היא קמה וחוזרת עם "הבריחה הגדולה עם בילבי בת-גרב" הספר המקורי, הצבעים דהויים כמו בתמונות האינסטגרם שלה, היא מדפדפת עליזה וצוהלת, כמו המדובבת הישראלית לסרט השבדי..

"זו הילדות הפנטסטית שלי. עשיתי הרבה דברים כמוה, ביליתי בטבע, הקמתי מחנות, עם חברות, מאד חשוב לי לתת לילדות שלי את התשתית לזה. התמונה בה היא יושבת ומשחילה חרוזים, זה מה שאני רואה מהחלון. הסוסה הזו שהיא רוכבת עליה, היא כמו הסוסה של החבר של אמא שלי, פאלוסה, שעלמה דוהרת עליה. בפנטזיה שלי עידן ואני יושבים במרפסת והילדות דוהרות במטעים ובשדות בלי אוכפים, כמוה, ומנופפות לנו."

גם ליה שלי חולמת על כפר, כלבים וארנבים ומרחבים. ואני, עירונית מלידה, מבטיחה שיום אחד, אולי, ובינתיים, מן הקומה התשיעית, משקיפה על גגותיה של עירי, ים מבצבץ בשוליה, ובינותם גג אחד, ובו מנחת.

עכבר העיר ועכבר הכפר, אני צוחקת עם קרן בשיחה מאוחרת, על האפשרות להגיע במסוק, מהמנחת הזה לזה שבבסיס הסמוך לביתה. "אל תצחקי, זה עוד יקרה" היא מבטיחה. ואני מצהירה, בגוף הכתבה, קבל העולם, תחילתו של מימוש.

..ההתחלה..

"עבדתי 4 שנים בתור יד ימין של אלקי, מעצבת אירועים, עד 2002, כשאבא שלי נפטר."

"התחתנתי באחוזה בבית חנן לפני ראש השנה. לא הרבה עיצוב. משהו עם רימונים, שיחי ברזל, לשלב גפן ורימון. וככה הכרתי אותה. היה אז מיתון כלכלי, ואמרתי לעצמי, אם בתקופה כזו אנשים מוציאים כל כך הרבה כסף על דברים, פה אני רוצה להיות. דווקא בתקופות מיתון, הרגש הוא מספיק חזק, אתה מרגיש שצריך דברים בשביל הנשמה. אבא שיחתן את הבת שלו, הולך להגשים לה ולאשתו ולו את החלום, ואם צריך הוא ימכור את המנוי של הקאנטרי.. כמו שקרה בחתונה שלי."

"רציתי לעצב חוויות. גם ככה נתנו לי תמיד לארגן את הדברים הכי מטורפים. רק בחטיבה התחלתי להיות מקובלת, עד אז, הייתי מופרעת עם רעיונות פסיכים, אבל תמיד היה כייף איתי. אם צריך היה לארגן מסיבה - רק אני."

"דרך הכתיבה, הייתי מוכרת להם פנטזיה בצורה מתודית. הרשתי לעצמי להמציא מילים, אם צריך, כמו "עמודים תורכים", ואלקי שואלת: "מאיפה יש לנו עמודים תורכים?" "נו אלקי, אלה העמודים הרומיים, אני הולכת להלביש אותם."

"לפני שעזבתי, לימדתי את העוזרת שלי איך לכתוב הצעות, כדי שנזהה מי הוציאה את ההצעה, היא היתה כותבת את התאריך משמאל עם סלשים, ואני עם נקודות. למדתי שאני יכולה ללמד אנשים, כדי להתפנות ולעשות דברים אחרים, לגעת בעוד דברים שאני רוצה לגעת."

הסתובבנו וחזרנו לאותו מקום.

"ככה צריך להיות, את תמיד צריכה להיות במקום שאת באמת בתוכו, ואני בתהליך של התכנסות וצמיחה והיערכות מחדש. נמאס לי לדבר על אותם חלומות במשך שנתיים."

ואני חושבת, מעניין מה היה קורה לו נפגשנו אז, ב-2001, כשבחרתי באלקי לעצב עבורי את חתונתי. גם ליבי הלך שבי אחריה ואחרי הרגש שבי עוררה, בטבורה של תקופה מסעירה, בה נטשתי עבודה כיועצת משפטית בחברה, והתחלתי ללמוד עיצוב פנים. במקום, אנחנו נפגשות היום, במקום אחר בחיים, אצל שתינו החתונות ההן הסתיימו בגירושין, העיצוב הפך חלק ממפת דרכים, והכתיבה מצאה את מקומה בראש המאוויים.

..לא עושה רשימות..

מקבצת סביבה בנות נכונות,

משימתיות ודעתניות, הן יוצרות סביבה שדה מודעות, בוראות מציאות

"מפחדת לכתוב את החלומות כי הם רבים כל כך, זו רשימה שאף פעם לא תהיה שלמה. במקום, מפקידה את הרעיונות שלי, אצל אדם שאני מזהה כמשימתי, זה שיקדם אותם לביצוע ולמעשים. מעדיפה לשלוח וואטסאפ לטבע בלילה, שהיא תדע איפה לאכסן. הכי אוהבת כשאני לא צריכה להיות בdoing ואני פנויה, שהראש שלי עף חזק כל כך למקומות רחוקים, להמון דברים שבונים פאזל אחד. קו של מוצרים לבית, תכשיטים עם קטיה, קורס צורפות, גלביות. אני לא במקום של אגו, שצריכה לעשות לבד, מעדיפה להניע משהו מאד גדול בשיתופי פעולה עם האנשים הכי טובים והכי מקסימים."

"יצאנו חברה של בנות לפרוק עול אחרי הקולאז'. רק להיות במחיצתן יממה, בלי משפחה ועבודה, כייף אדיר. כל אחת "ליגה לאומית", נמצאת מה זה בזכות. כל אחת שונה, מביאה לשולחן דעות אחרות. היא פה בגלל שהדעות שלה חשובות, שחשוב שנעביר אותן במערכת שלנו. אני שומעת הרבה "לא בטוח שתשמחי כל כך לשמוע את זה, אבל.." זה עושה את ההבדל. לי לא נעימה המחשבה שאני לא מודעת. חשוב לי להיות בשליטה על המודעות."

"אני רואה סיטואציות, שחקנים, גיבורי ריאליטי, תמונות פייסבוק, ברמת מודעות כל כך נמוכה, שזה מלחיץ להגיד את הדבר הלא נכון, לשים תמונה שלא רק שלא עושה איתך חסד, אלא גם מספרת משהו לא לעניין. וכשעובדת בחבורה דעתנית גדולה, בה לכל אחת יש את הכלים לראות אותך בראייה שלה, כל אחת תציף בשניה את דעתה. ואז הסיכוי שלך לתקשר ברמת מודעות יותר גבוהה, גדל."

..השיר שהקדיש לה יוסי משוק הפשפשים..

"החיוך שלך מרוח על כל העיר, כמו הבטחה גדולה. ויש לך עדת מעריצים, שרים איתך במקהלה. מה יש לומר, כל הכרטיסים נמכרו מראש. מה יש לומר, אל תתן לזה לעלות לך לראש.

כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהו.

זה נראה כמו קלף בטוח, אתה דוהר, אתה על גב הסוס. פותחים לך דלתות כולם, ומדברים בנימוס. אתה יושב ומצטלם, ממש כמו סמל הצלחה. אתה חושב שהעולם כולו מונח כבר בכיסך.

אתה חי כמו בסרט, אתה כוכב עליון בהפקת חלום. תזהר שלא ידליקו אור ותתעורר פתאום. ואז תראה מלמעלה עד למטה יש אותו מרחק. ואז תלמד מי יהיה האחרון אשר יצחק."

(מילים: יענקל'ה רוטבליט. לחן: יזהר אשדות. ביצוע: דני בסן)

טו-דו-דו-דו-דו

..אחרי ככלות הכל והתמונה..

הקטן, הפשוט והזמין

"בדרך כלל אנשים שמתפרסמים, עולים לגדולה, מוותרים על דברים מאד חשובים שהיו חלק אקוטי בבניה שלהם, ואז הולכים ונמוגים ומתגחכים. גם אם איני אותו אדם שלפני חמש וחצי שנים התחיל את הבלוג, חשוב לי להיות האדם שצמחתי להיות מהדרך. עדיין נהנית מאותם דברים, מתרגשת ממחוות קטנות, זמינות ופשוטות, זר שהילדות שלי קוטפות מפרחים בגינה שלנו יותר מזר מהמם שינחת על שולחני מהחנות שאוהבת."

"אנשים לא יודעים להעריך את הזמין, אלא הנדיר. הנדיר זה הדרך בה את מסתכלת על דברים. טוליפים שהזמנת מהולנד בקיץ לעומת הילדה שחוזרת עם ענף של חמניות בר. לא הייתי רוצה לחשוב שהאושר שאני מקבלת מהדברים האלה הוא רק בגלל שיש לי יכולת כספית. רוצה תעודת ביטוח שאני מאושרת גם אם אמצעיי דלים: האנשים שאני אוהבת סביבי, חלקת האלוהים הקטנה שלי, יממה אחת של חברות שעולות ועושת טיול לצפון, יותר מ-4 נסיעות לחו"ל בשנה."

"זה מה שאני רוצה ללמד, איך להסתכל על הדברים באופן רענן. הרבה אנשים מסתכלים על הדברים דרך עיניים של חברים, סביבה, חברות, מה נחשב. מה שתחשבי זה מה שייחשב."

..על האמת..

"אני מאמינה באמת, באותנטי, לא מוכנה לשקר את הילדות שלי (לא השקר הלבן, הקטן, הניתוב הקל..), אלא שלא יכול להיות שיגיעו לגיל מסוים, והתפיסות שלהן את ההורים שלהן, יתגלו להן כלא נכונות. לצמוח מהאמת. אני לא אמא מושלמת, רחוקה מלהיות אדם מושלם, לא מנסה למכור שאני מושלמת. אני מיוחדת, והם ילמדו ממני דברים אחרים, ואת הדברים המושלמים ילמדו מאבא שלהם."

"אבא מושלם, ומי מצא את אבא?"

"להבין שאם יש דברים שלא מתקיימים אצלך, תדאגי שיהיה מודל אחר חזק בתוך החיים של ילדייך, סבתא, חברה. כמו ניצן, חברה טובה שלי, שגדלה בקיבוץ, שעושה עם הילדות דברים מגניבים מפעם, שאני לא עושה איתן, ואני נוכחת ולומדת."

"אותו דבר בכתיבה, אנשים חושבים עלייך דברים שאת לא, לוקחים למקומות שלהם. הם לא ישבו והכירו אותי, אלא לקחו פירורים ממה שנראה, ובנו אידאה. חשוב לי לא להזין אחרים כל עוד זה בשליטתי, בדברים שהם לא אני. לכתוב באופן בו אני מדברת, גם אם לא עברית תקנית."

לדעת לדעת את ששלך, את האני, את האמת, להפריד בין כל אלה לאלה של החוץ, לא לזהות, להתבדל, להיות אחת. האחת שאת.

..על האושר..


"הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הבנות שלי, יומם וליל, ייתכן שיום אחד יתפוצץ לי בפרצוף ויהיה בעוכריי, מקווה שלא, זה איך להבין מה גורם להן להיות מאושרות, להיות שלמות ובטוחות, ולדעת לתבוע את האושר שלהן. לא להעביר את האושר שלהן לאחר, לסביבה."

"אמא תמיד אמרה, בכל פעם שאת נמצאת בצומת, ויש אנשים שאומרים לך ללכת לכיוון אחד. תעצרי ותחשבי. זה טוב לך, תלכי, לא - תלכי לדרך שלך. היא אמרה לי את זה כמו משל ממשלי לפונטיין, אבל אני לקחתי את זה מאד ברצינות. זה מאד דיבר אליי. היו המון סיטואציות בהן לאמא שלי לא התאים המשפט הזה, לא שירת אותה, ועשה לי חיים לא פשוטים. היום מאד פשוט לי, כי אני יודעת שרק הדברים שנובעים מתוכך ורק האנשים שסביבך שמכירים את נקודות החולשה שלך ומוכנים לקבל הכל, הם הנכונים לך."


"לחיות מתוך הבנה שיש סביבכם המון אפשרויות והבחירות יגדירו את האושר שלכם. אתם אחראים להקשיב לקולות הפנימיים שלכם. מבוגר שהוא ילד נצחי, כזה שלא נתן לקולות אחרים לסרס, לעצור, להקטין, חיובי, שלא פוגע באף אחד, תורם לחברה, יוצר, הוא מבוגר מאושר."


..על אהבה עצמית ואהבת עידן..

"ראיתם את המכונית שקנה גולדמן, הוא אוהב את עצמו." היא מחקה כאילו בשו-שו, באמת בתרועה.

"יש פה כביכול אגואיזם. בקיבוץ שבעמק, עם הדור של פעם, זה שרצה להיות חקלאי, מרגישה את זה יותר. לאהוב את עצמך זה דבר חשוב, איך תלמד אחרים לאהוב אותך אם לא תאהב את עצמך?"

"הכרתי את עידן אחרי 3 שנים בהם הייתי גרושה, אחרי מסעות, ניסיונות, דרך, רק במקום שאמרתי לעצמי גם להיות לבד זו אופציה, רק מהמקום הרגוע הזה, הצלחתי לפתוח את הדרך למישהו אחר. גם כל ההגדרות שלי לגבי איזה בן זוג אני רוצה השתנו. רוצה בן זוג שיאהב אותי כמו שאני. אני שחקנית עם הרבה כובעים, מואסת בכובע בקלות, רוצה להרגיש נוח כשאני לא לבושה, לא משחקת כל משחק, ושהאדם מולי רואה אותי עם כל הרע, עושה את החישובים שלו ועדיין אומר, אני הולך על זה."


..על הצלחה..

"מצליחנות בחיים, מה יביא אנשים רחוק, תלויה בשאפתנות האישית שלהם. אם הבנות שלי ימצאו את הדרך לקיים עצמן ולמלא את כל צרכיהן, זו מבחינתי הצלחה בחיים, שהצלחתי ללמד את האנשים האהובים עליי לעשות את זה, וזו לא מיומנות שרק זכיתי בה והיא מנת חלקי."

..על העולם החדש..

זה המחבק את השינוי

"אני מקבלת המון מיילים, מכתבים, פניות מנשים, שמשהו באופן בו אני עושה את הדברים, נגע בהן ודחף אותן לשינוי. קוראים לזה בצורת מילים פשטנית – למלא בהשראה. תכלס זה לדעת לגעת במישהו, לעזור לו להניע משהו שרצה לעשות, להכיר בזה שלרצות משהו אחר זה בסדר."

"זה העולם החדש, אנשים עם סיסמוגרף גם לגבי עצמם וגם לגבי הסביבה. לכאן הולך העולם, ואתה יכול לבחור אם להצטרף אליו או לנסות להילחם בשינוי. האנשים של הדור הבא, אלה שיניעו את העולם, הופכים להיות אנשים שמחבקים שינוי, שהשינוי הוא הריגוש שלהם, שהם במיטבם תחת שינויים, שהם יכולים כל פעם להניע את עצמם, מתוך הסתכלות על התשוקות שלהם. גם כשאני עומדת ומסתכלת על עצמי עירומה, חשוב לי להיפגש עם הדברים הכי בסיסיים."

"אני לומדת מהתבוננות בילדים. רואה תהליך של צורך בדברים מסוימים, ואיך הם תובעים אותם, איך נכנסים עוד שיקולים, מוסרי וחברתי ולא נעים לבקש. רואה ויודעת מה רוצה לחזק. יש זוג, כשכשעלמה עם הילדים שלהם, הם מתאגדים נגד נגה. כל פעם שאנחנו נפגשים, אני תופסת לשיחה את עלמה: "נגה היא שארית הפליטה. תמיד תהיה שם. את צריכה לשמור עליה." לחזק אותה כנגד הזרם. כי לא לכל אחד יש את השרירים הפנימיים לעמוד נגד הזרם. אצל נגה זה בילט אין."

"אם רק מבוגרים היו שואלים עצמם יותר את השאלה זה נעים לי, זה לא נעים לי. אני מתגרד במוצ"ש כי מחר מתחיל שבוע עבודה או כי אני נרגש. אצל אלקי אהבתי שהייתי יודעת איך אני מתחילה את היום, והיום היה מתפתח, והייתי פוגשת אנשים שלא יכולתי לדמיין שאפגוש בתחילתו. למזלי, גם אלקי היתה כזו."

*
ואני נזכרת, איך בהילוך המאחר שלי אל החופה הפשוטה, שכמעט קרסה, הבחנתי באלקי בוכה. לא ברור איך דווקא היא נגלתה לי מתוך ההתרגשות של קצות האצבעות וים האנשים וההילוך הנע של הסרט שהיה החתונה שלי. העיניים התעכבו, וצרבו זיכרון, מאלה שלא זקוקים לתמונה מצולמת. גם אני בוכה כשאני כותבת, משהו שהוא נכון, מדויק, מזוקק. אני מתרגשת, משתנה, מתחדשת, כפתור ה-ON דלוק לאחרונה, על התחנה הנכונה.


..יפה וטוב..

"יודעת מיד מה יפה בעיניי. שנייה אחרי, מסתכלת מי נמצא מאחורי הדבר הזה, אם הוא טוב זה לא מקרי. בוחרת בקפידה את מי רוצה להעצים. אבא שלי היה אומר: תמיד תדאגי שהכסף שלך יעבור לאנשים טובים. כסף בעולם הוא אנרגיה רבת עוצמה, הגלגול נתון בידי אנשים, את מחליטה ממי לקנות, עם מי לסחור, בשליטתך. וככל שאת מבססת את מעמדך בעולם, יש לך יכולת להשפיע על ניתוב האנרגיה הזו."

"לא אגיד שלא טעיתי. קנאה זה רגש שמעוור. כמה שאני רגישה וקולטת אנשים, יש סיטואציות בהן איני יכולה לזהות קנאה, כי אני חפה ממנה. היום יותר מבינה את הפורמט שלה, אבל אפשר "to trick me from time to time". לא אגיד לך שלא חטפתי סטירות מזעזעות, אנשים שהייתי כל כך טובה אליהם, ונתתי מהלב והנשמה וכל כך לא ממקום שיחזור אליי, עשו דברים לא יפים עם הנתינה."

"החוכמה היא לא להתנהל מתוך פחד. אם ישרטו אותך אל תדממי כי אם תתעסקי בשריטה האנרגיה שלך תהיה בזבל, תמשיכי הלאה. לא נותנת לדברים לשבת עליי, עוצר ומעכב. יש כלך כך הרבה דברים שרוצה לטעום ולשתות ולהתנסות, שמוכנה מידי פעם להישרט שריטה עמוקה ולתת לה להיות ולהמשיך הלאה. ואלה גם האנשים שאני נמשכת אליהם, אלה עם הפנים קדימה, לא מחלקת חשבונות."

לי יש את סבתא ויקטוריה, אני מספרת לה, על טקס גירוש עין הרע, גושי עופרת ובדיל מותכים על אש ומותזים על מים, מילים יפות המדברות זכויות אבות ואמהות, וסבתא אחת שמחזקת אותי להיות כל מה שאני רוצה להיות.

"אצלי אין אמונות תפלות. כל הבעיה עם תפיסת עין רעה היא ההתעסקות סביב זה. אם הייתי מאמינה בעין רעה, לא הייתי."

אני מסכימה. המפתח הוא באמונה. אבל גם אמונה באהבה של סבתא היא אמונה.

..אחרית וראשית..

"פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון"

"גם ככה אין לי אפשרות להמשיך, נגמרה לי המחברת, כבר כתבתי על הצד הפנימי של הכריכה" אני מראה לה.

"תמיד יש אפשרות"

כל כך נכון. למעשה, הראיון האמיתי מתחיל אחרי הראיון, בעיניים שלה שדמעו מעט בטרם הלכתי, ובמשפט שנתנה לי כצידה לנסיעה. "לא תמיד היה דבש, את יודעת", וידעתי. מניחה לעבר שלא דובר להישאר שם, בינתיים. שהרי, גם עכשיו כשאני כותבת, אני כותבת עבר בן שבועיים, וכל יום אני מתוודעת אליה עוד קצת. הקליפות הגדולות נופלות לגלות, את מה שכאן כבר לא ייכתב. כי צריך לעצור איפה שהוא. מזל שיש לה יום הולדת היום.

יום הולדת שמח !

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה