.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. אי שקט ..

נסעתי לאי.
למצוא שקט.

במקום, מצאתי את אי השקט הפנימי שלי.
והוא יצא בסערה גדולה החוצה והותיר אותי מרוקנת.

עכשיו מתבוננת.

רמבטיקו הוא הריקוד של הנפש, הריקוד של הלב, כשהנפש רוצה, משתוקקת, לרקוד, אתה רוקד. בגלל זה לא מזמינים איש לרקוד רמבטיקו, זה צריך לבוא מתוכו, מעצמיותו, מבפנים, היא אומרת, וכף ידה פרושה על הלב, כף ידה היפה, בת 72 השנים. אביה יהודי, מת יומיים אחרי ששוחרר הגטו, ליבו לא עמד, ועכשיו היא גרה כאן, ביוון, עם בעלה בן ה-75, יחד הם רוקדים רמבטיקו של הלב, וצעדיהם יפים, כצעדי בלט, מדודים וקבועים, והוא מלהטט סביב כוס אוזו, ונשכב על גחונו, וסביבו רוכנים שכניו היוונים וילדיהם הרגשניים, והמלצר שובר צלחות, ומכל עבר מפיות לבנות אליו נזרקות, והם תופפים בידיהם על הרצפה, ומכים במזלגות על צלחות, ונגן הבוזוקי שקט ומדוד, והזמר בקול חזק וצרוד רועד את נשמתו, וכל הנשמות כולן מהדהדות לי בגוף, ואני מרגישה שגם הנפש שלי רוצה, ואני קמה, והידיים מושטות לשמיים, ואת כולי, גוף, בטן ורגליים, מניעה הנשמה שלי, והיא משתוקקת, והיא מתפרקת, והיא צועקת, והיא שותקת, והיא לוחשת, והיא חוששת, והיא יפה, אותי מעיפה. ואני מתמסרת לנשמה שלי, נותנת לה את שלה, להיות, להיות כאן, ביוון, מול קהל אדם שכולו לב, כולו רגש פעור וכואב.

ואני אוהבת את כולם, ואוהבת את העולם, ואת עצמי הפנימית, זו שעפה עכשיו ולא חזרה, לא חזרה עדיין.

והטיול הזה, כולו כזה, טלטלה, והיא גדולה, כמו על סיפונה החשוף של סופיה מיי לאב, הספינה הרעועה, הפרוצה לסערה לרוח ולמים שחדרו אותה במטחים והרטיבו אותנו עד לשד העצמות, ועשו בנו שמות, וצחקנו ואחר כך בכינו, והתחבקנו, והתכנסנו אל תוכנו, ותמכנו, ואהבנו זה את זה, והקאנו את נשמתנו. ומתוך המקומות האלה קמתי מתנודדת ללכת אל בטן הספינה, ושכבתי מחבקת עצמי בפינה, והרגשתי פתאום איך הים מערסל אותי, כמו הייתי תינוקת, בעדנה, ולוחש לי גל-יה, גל-יה, כמו חברתי היפה שחזרה בתשובה, וכמו הגלים, שהם יד האלוהים, אלוהי הים הכל יכולים, והם אומרים לי שהכל יהיה בסדר, הכל נכון, שהטלטלה הזו נכונה לכל מי שבזו הספינה, וגם לי, המטולטלת פנים וחוץ, ופתאום נעים לי במקום הזה המעורסל, המפותל אל תוכו, הלא מתנגד לים וכוחו, המגלה את המים ברכותם, וכשאנו יוצאים את הספינה לרדת אל המזח, לרוץ אל הסככה הקרובה במפרץ הפתוח, אנחנו יוצאים אחרים, מטפסים אל האוטובוס זה אחר זה בדממה. ואני מצלמת את הסערה, מתוך זגוגיתו הרטובה של חלון האוטובוס הסגור, והצילומים נדמים כתמונת שמן עתיקה, תמונה ותיקה, שבעת קרבות ואהבות. אומרים שסערה טובה ללבבות.

והמים, מי בריכה נושקים למי ים, מי גשם נופלים אל מי שלוליות, מי גוף הופכים דמעות, והברז במקלחת שהחליט לשרוק, שריקה ארוכה וחדה, כשהפעלנו את המים הרותחים שיפשירו את גופנו שקפא והתה החם והמתוק שחלחל לגרון הצורב, משכך את הדי הסערה הגדולה, כשמי הים הגבוהים מן הרוח איימו להטביע ספינה אל מצולה.

ועל כל צלע ורכס וגבעה, כנסיה, והיא פרטית וקטנה, צבועה לבן ותכלת, גגה אדום דם, ופנימיותה זהב וצבע, וסטיב מספר שכל יווני חוגג יום הולדת פעמיים, אחד כשבא לעולם הזה, ואחד של הקדוש השומר עליו בשמיים. ואני חושבת כמה מופלא, שיש לך מקום להיות עם עצמך, למדוט, ולהרגיש קדושה, בכל מקום בו אתה נמצא. ואני באה אל תוכן והן מרגישות לי כמו רחם בטבורה של מערה, ואני מרגישה בהן את כל המילים שנאמרו והנרות שהודלקו והבקשות והתחינות והאמונות, של הכורעים על ברכיהם אל מול אלוהיהם, אלוהי הלב.

וסטיב בי מתאהב. בעדינות אין קץ, הוא מחזר אחריי, כולו נועם ויופי ועצב.

והיא ואני עוברות תהליכים עמוקים וחזקים, ואני אותה מלמדת איך להיות מלכה, איך להיות בחמלה, איך לשחרר, איך להתבונן, איך לזמן, כל שיעוריי כולם נתתי בה, והיא בוכה, והיא צוחקת, והיא רוקדת, והיא צועקת, ואני אותה מחבקת ואליה מחייכת, והיא מרגישה איך אני רואה אל תוכה, אל תוכה רואה והיא מבריאה, אט אט היא מבריאה. והיא אותי מלמדת איך לנהוג באימי, היא מראה לי את העצמי היפה, דרך עיניה, ועיניה עיני לאה, עיני לאה עיניה, חמות וחכמות, דומעות מכל מגע קל בנפשה, נעצמות מכל אוושה של חולשה, מצלמות בדיוק מרגש את הנגלה בפניה, והנגלה בפניה רב על הנגלה בפני העולם, עז צבע ומבע וגוון וחומר, מעורר.

ורחל ורינה, שולחן של ארבע סרטניות פתחנו איתן, לאכול דגים ומוסקה וציזיקי ועלי גפן וסלט יווני, מלא שמן זית ולימון ואורגנו מר, ועם האוכל שישב בבטן להרגיע את הסערות, נפתחו המאורות, וכולנו דוברות שפת אמת, חשופה, עמוקה וחזקה, "לא מעניינת" רחל אומרת, ואצבעה המורה מעוטרת בעיטור חינה מכסף מסולסל, והיא בכלל מכוכב סיריון, בדרך החוצה מכאן, ובאה רק להרגיש את האנרגיה של האי הזה הקטן, ואיך האי הזה הקטן יכול להכיל בכלל את כל האנרגיות האלה שבאו להרגיש אותו, אדמתו סלעית וקשת עורף, 35 שנים פוצצו את הריו בדינמיט כדי לסלול דרך בת 38 קילומטרים, כדי שיוכלו תושביו להגיע אל חופי מחמדיו שלא בדרך הים, כדי שנוכל אנחנו להגיע אל האולימפוס, הכפר המבוצר שנוצר מפחד תושביו את הפיראטים ושודדי הים, שהיו חומסים בהם השכם והערב, וטחנות רוח וחרכי ירי חלודים נטועים בו עדיין, לצד הורוד העז של הבוגנוויליות, והירוק העז של העשב, והתכול העז של הים והבתים, והאדום, והצהוב, והכתום וכל הצבעים כולם של הרקמות, והמסבחות, והתכשיטים, והקופסאות, ונעלי העור שמתקין הסנדלר, ופרחי הארטישוק המטוגנים שטעמתי לראשונה, ולא ידעתי שפרחים יכולים להיות גם כל כך כל כך טעימים, ולמלא אותי יופי גם מבפנים.

ואיווי וספיירוס, אשה ואיש, ממנה קניתי קמעות רקומות בורוד וירוק למזל, עם סיכת ביטחון מוזהבת, שהזכירה לי את העפסה שסבתא מכינה לכל תינוק חדש שנולד למשפחה, ממנו - עגילים סרוגים ירוק וצהוב ואדום, וסבונים חבוצים שריחם משכר, לבנדר, שמן זית, ג'ינגר, ואפילו רימון, וספיירוס לי מספר, איך כשנשא את איווי לאשה, מילא ברימונים את ביתם עד גדותיו. הוא מלטף אותה בעיניו, ואני לו מספרת איך בסימן רימון שנה חדשה עברית התחילה עכשיו, וחיוכם לא מש, משומש משימוש וחדש, חיוך שנותר נוכח בתוכך גם כשאינך, אינך מחייך, אינך שם, אינך נוכח בעצמך בעולם.

ולא ישנה, ארבעה ימים ושלושה לילות לא ישנה.

נסעתי לאי. למצוא שקט.

במקום מצאתי את אי השקט הפנימי שלי. והוא יצא בסערה גדולה החוצה והותיר אותי מרוקנת.

עכשיו מתבוננת.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה