.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. נאלמת ..

fade away

טינה הייסקה, ציירת,
מדברת את האשה שהיא, ואת האשה המצוירת,
בודדה ומטושטשת היא חומקת ממנה שוב,
זו הפעם, אליי, המנסה לגעת בה, במילותיי

מאת: שרית חביב
פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גיליון 36


*
פרולוג

בחרתי לכתוב את הכתבה הזו, במכוון, לכתוב את המילים שלא נאמרות על ידי הנשים המכונסות לכדי כדור בקצה מיטה סתורה, מאוגרפות בעצמן, אלה שלא רוצות להיות, מבקשות להיטשטש ולהימחק ולהיעלם מן העולם, מקוות שעצימת העיניים תרחיק אותן מכאן, ויודעות, שהשינה תסרב לבוא, שחשכת החדר והלילה, תגביר את נוראות הבדידות, והן חצויות, פשוטות מזהותן, רק בגדים עליזים מכסים את גופן, חסר התווים והמבע.

הן שותקות. טינה הייסקה בחרה לצייר אותן, מהלך 10 שנים, שוב ושוב, ועכשיו אני, מנסה לכתוב, רוצה שהמילים יהיו חזקות דיין להעניק להן פנים, להשמיע את קולן, שיהיו רכות דיין להדהד את שתיקתן, את היותן הנשים כולן.

ואולי הן שבחרו.

**
טינה הייסקה (1959, הלסינקי), מציירת בשמן על בד "סיפורים, גם על תהליך הציור וגם על נושאיו. כשמחשיבים אותם בנפרד, הם שברים, אך כשמחברים אותם, יהפכו לסדרה שהאלמנטים שלה משולבים ברצף זמן או על פי נושא."
עבודותיה מרגישות לי עבודה אחת, שמתחקה אחרי זהותה של אשה אחת, התבגרותה, מיניותה. דרך עדשה מטושטשת של מצלמה, היא מתועדת, בחשיפה ארוכה ורועדת, במשיכות צבע חזקות נעים חייה סביב אותה נקודה, כמו במעגל אינסופי.

האם גילית מי היא, אותה אשה?

"היא אשה מסוימת. אני לא יודעת מי היא באופן וודאי. היא מסתירה את זהותה ממני, ואני מניחה שזו הסיבה שאני מציירת אותה שוב ושוב, לגלות את סודה. כתבו עליה שהיא תמונת ראי, כפילה, האין של האני (מבשר המוות), מטאפורה, גיבורה מוזרה ומלנכולית, ואני מסכימה."

"היא משנה צורתה כל הזמן, כמו הדמות הראשית במחזה, שאת תסריטו מיקמה במקום מוטעה. היא משנה תפקידים יחד עם התפאורה, אך תמיד מרגישה קצת אבודה ומחוץ למסלול. לפעמים, היא הולכת לטיול פזיז בפארק בלילה, בפעמים אחרות היא משתכנת בחדרי מלון קודרים, שקועה באפאתיה. למרות שהיא כמעט תמיד לבד, היא כאילו מופיעה בפני קהל לא ידוע, מחכה למשהו שיקרה, יווצר, יתחיל."

"היא לא דיוקן עצמי, היא פנטזיה, מבנה שהקוהרנטיות או הקריסה שלו בכל מצב נתון תלויה בתהליך הציור: האם תתלכד עם קווי המתאר שלה, בשמירה על דמותה הדמיונית, או שתתפזר לצבעים ומשיכות מכחול שיתפשטו על פני הבד, מתמוטטת תחת משקל החומר האישי שלה."

מהו הפצע, השבר שהאשה נושאת? האם יש לו מרפא?

"היא הופיעה בציוריי לפני 10 שנים, כשהרגשתי שאני עומדת בפני מבוי סתום בציור האבסטרקטי. התחלתי לצלם עצמי כמוטיב לציורים פיגורטיביים, ואז עלה בי רעיון לצייר סרט, והמצאתי עלילה פשוטה של אשה הולכת לאיבוד במבנה תעשייתי ענק (סחרחורת 2003 Dizziness). במהלך תהליך ציורה, האשה הפכה לנערה צעירה, ומאז האשה/נערה היתה הגיבורה של הסיפורים שלי שוב ושוב. יש בה חלק מהתכונות וההיסטוריה האישית שלי, אך גם מסרטים, רומנים, מסבתי היפהפייה אך האומללה ומאחיותיי האמיצות."

"ציור הוא דרך של ריפוי. אך אני לא מחשיבה את הדמות שלי כקורבן, או לפחות רק כקורבן. היא גם אמיצה מספיק כדי להתמודד עם פחדיה, ובמקרים מסוימים להגשים את הפנטזיות הסודיות העגומות שלה (חלומות, סיוטים אם תעדיפי, קולקטיבים, על-זמניים). הבדיון נובע מהחיים, והחיים הם לא רק אושר ודברים טובים, גם דברים רעים קורים, וייתכן שיש גם יופי וחן בטרגדיה. מסיבה כלשהי אני מתמודדת בעבודתי עם הצד האפל של החיים, אף שחיי עצמי מאושרים דיים."

ציורייך מרגישים סיפור אגדה, כיפה אדומה, רגע לפני או אחרי הופעת הזאב, האם עלינו להיזהר מזאבים כל הזמן?

"אגדות הן הבסיס לתרבות ולכל שנעשה בתחום האמנות. משמעותן טמונה לא רק במשימתן החינוכית, אלא הרבה יותר ביכולת לשקף את תת המודע, היצירתיות והגיוון האנושיים. מלבד כיפה אדומה, ישנם זאבים שחיים ומסתתרים בתוכנו, וזה מה שאנחנו צריכים להיות מודעים לו ולהיזהר מפניו."

תארי את התהליך שעובר הציור, את המתח בין הצורך לדייק לצורך לטשטש.

"בד"כ אני מציירת ומסירה בניגוב ומציירת שוב ומנגבת שוב וחוזר חלילה. התנועה הזו אחורה וקדימה יוצרת צבעים רטובים על הבד וגורמת רכות צורנית וטשטוש. בעבר, העתקתי את הצילומים ברישום וניסיתי לצייר תמונה, בלי מושג לאיזה כיוון אני רוצה שתלך. השלב בו נאלצתי לנתק את הציור מהתמונה, לעיתים קרובות כאב מאד, מכיוון שדרש ממני לזרוק עצמי לבלתי ידוע. ציור הוא התרחשות, הוא תהליך: ציור – הריסה – בניה מחדש – קריסה – ניגוב – בניה מחדש – ואני מחפשת אחר רגע בו מתרחש משהו בלתי צפוי, מפתיע, שקורה כאילו מעצמו, בטעות, לאחר שכשלו כל ניסיונותיי לצייר כפי שתוכנן, פתאום נראה שיש משהו כמו מרחף סביב הציור, ומרגיש שאפילו נגיעה אחת נוספת עלולה להוריד אותו לקרקע. אז, הציור מוכן."

בשל כך אין מקום לאור בציור?

"זה מאפשר לי לשלוט באור ובצלליו בדיוק, ואולי, לשקף את אופיין המופנם המסוים של דמויותיי."

והמלבושים, שאין בהם די, בבחינת כסות יפה, שנועדה כביכול להגן עליהן או להסב להן אושר?

"אני שואבת השראה לציור מבגדים מסוימים, מצבע, ממרקם. הם מביעים כל כך הרבה ומרתקים אותי בכל ההקשרים והמשמעויות שהם מכילים. האשה שלי בהחלט בונה את זהותה עם בגדיה."

ספרי לי על ילדותך, על העולם בעינייך האחרות.

"גדלתי במשפחה דיי בוהמית – אמא, אבא וארבע בנות. החיים שלנו היו דיי קופצניים, עם עליות ומורדות וגם כמה דברים טראומטיים, כמו ברוב המשפחות. בסה"כ ילדותנו נתנה לנו סקירה טובה על איך זה חיים, לא איך הם צריכים להיות. אך האם לא כולנו רואים את העולם אחרת? איך נוכל איי פעם לדעת באמת על השקפת עולמם של אחרים?"

אני מנסה:

נעלי סירה אדומות עם רצועה הדוקה. הלכה שלהן מבריקה כמו הלק בציפורניים של אמא. אני מסיטה את השמלה התפוחה קצת מעל הברכיים, שאוכל להתבונן בהן שוב, לערוג אליהן גם בהיותי ענודה בהן, מתקתקת בעקביהן הקטנים את הרצפה. החדר ריק וההד כמו חורק. אני מתרגלת הליכה על קצות האצבעות, שכמו מאריכה ומגביהה אותי כמותה, ומסתובבת במעגלים, קטנים וגדולים, מלאים ושבורים. כשמתעייפת, מתיישבת זהיר על המזרן העירום, מחכה, כמה זמן עבר, אני לא בטוחה, אולי נרדמתי, אולי היה זה חלום, טוב או רע, לא יודעת, הזמן התמוסס בחדר הזה הנעול, כמו זהותי, נמתח ונמרח ונשכח ..

.. והנה הן לוחצות בבהונות, נעליי, ואני נאלצת להתיר את הרצועה, ואת הקשר באחורי השמלה. בחלונות החדר וילאות שפוכים, ארוכים, לבנים, וצלליות דקות של גברים מביטות דרכן אל החוץ הנבדל מן החדר הזה החשוך, בוהות, מעוררות בי פחדים, ואולי ריגשה, ובגבי אליהם אני כמו אדישה, ואני אשה ..

.. ואני יוצאת אל הרחוב, צעדיי הופכים מהירים יותר ויותר, האפילה הדחוסה נשברת באורות מקריים של פנסי רחוב. ואולי היו אלה פנסי מכונית עוברת. האוויר סמיך וחם ואני חותכת בו נתיב בריצה מהוסה, נשימתי מסתחררת. אני עוצרת. יודעת, שגם אם ארוץ הרחק מן המקום ההוא, אפנה גבי אליו, אמחק את סימניו בכל כוחי, הוא יישאר עמוק בתוכי. ואולי, ברגע אחד, מקרי, אמצא עצמי מביטה בו בעיניים פקוחות, מדברת אותו החוצה, מן המיטה, מן החדר, מן הוילון והחלון, מן התמונה, חזרה אל תוך עצמי.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה