.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. soul mate ..


ציפורים לבנות, נודדות אל מקומן להיות,
חולפות במעופן ליעדן, על פני החולמת אותן.
עיני החולמת חסומות, אך היא רואה,
מן הלב היא רואה,
הלב אותו היא מכסה בכפות ידיה,
להגביר את חומו, לחוש בחוכמתו שומרת עליה.

לבן הוא הלילה,
רשמה לעצמה מחשבה פזורה,

לשנן כמו מנטרה סדורה,
שגם כשיעברו מעליה ציפורי נפשה הצפופה,
והיא תשוב לפקוח עיניה ויתבהר מבטן,
יוותר הלבן.

מאת: שרית חביב
פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גיליון 42



מאיירים הם בני דמותם של סופרים, זו המצויה באחורי בבואתם. נביעתם אחת - מילה. זו מעוררת את אצבעותיהם ליצור, לדמיונם לתת דרור, לצאת את נבכי תת המודע של נפשם.
כשמאייר מדייק אותך, הווייתך בוכה.

עפרה עמית, בת דמותי, מעלה על נייר את כמוסת האני שלי. לא בכדי, כשאני ישובה מולה סביב שולחן הפורמייקה העגול האדום לשיחה, מכאן אני מתחילה.

עפרה: "אני מסכימה. איור וכתיבה באים מאותו מקום, טקסט, וכל דבר הוא טקסט, גם רעיון ערטילאי. למי שמצייר יש טקסט בתוך הראש, משהו שמתייחס אליו, שמעסיק אותו. לפני כמה שנים, נמשכתי לנושא התאומות – במובן של זהות פנימית כפולה, אמביוולנטיות כחלק מההוויה האנושית. גם ויזואלית, מעניין אותי המבט הראשון הזהה בציורי תאומות, שאם מתעמקים בו מזהים ומגלים את השונות. לפני שנים הייתי נוסעת במכונית, ובאיזשהו שלב מדמיינת שאני מתפצלת ובכיוון השני אליו נסעתי יש תאונה. כמו קפיצת באנג'י נפשית, דמיינתי דברים מפחידים וכך התמודדתי עם הקונפליקטים הפנימיים שנאבקים בתוכי. האיור גרם לי לכתוב סיפור, חד פעמי, בו הגיבורה, סוניה, ברגע אחד בו אינה שומרת על עצמה מעצמה, מתה - מוות סימבולי ואמיתי."

"יש משהו חזק בחוויה של כתיבה מאד עמוקה, בתהליך, ככל שעובר הזמן אני מבינה את הסיפור יותר, מפתיע אותי שהוא מדייק, שהמון מהלא מודע היה שם וכתב את זה, דברים שרק אני מבינה, שכביכול לא עשיתי בכוונה, מתחברים."

אין כמותי להבין. מזה כמה ימים אני בוכה וכותבת. וכל יום אני אחרת. חושפת רובד וסוגרת. מתעוררת. יודעת שיום אחד מן המרחק, אקרא את הכתוב לדעת לעבד את זו החוויה בדרך האחת שאני מכירה. מה שמביא אותי לאיורים בגינם התאהבתי בעפרה, איוריה לסיפור קצר של או'הנרי, "המתנה". זוג ניו-יורקי צעיר ועני בשנות ה-20. ערב חג המולד. היא מוכרת את שערה, שאהב, וקונה לו שרשרת לשעון שקיבל בירושה, להחליף את הרצועה הקרועה. הוא שב לראותה, בסוף יום העבודה, עירומה מכסותה, ומסתבר שמכר את שעונו היקר בעבור סיכת שיער. הצבעים חמים. ירוקים ואדומים. הפרחים עזים לא מפסיקים לפרוח, למרות הטראגיות הידועה מראש, של האיורים מלאי הכוח. עכשיו, הם מהדהדים לי את הזוג שראיתי בדרך לכאן, נושקים זה לזה לפרידה קצרה, של שגרה, היא מטה את ראשה, מגביהה עצמה לעברו, אוחזת בצווארו, שיערו כסוף קמעא, כמו שלך, עיניו כשלך, תכולות, ועיניי כלות.

האיור מרגיש כל כך חזק ומדויק לך, אני אומרת.

"הוא טבעי לי. מאז שילדה, כמו הקלישאה, מציירת. בהתפתחות איטית, הציור השתנה עם השנים. עכשיו, כבר איני בטוחה שישתנה. העיסוק שלי בנושאים ישתנה. עכשיו זה הכי נכון לי, אבל אי אפשר לדעת, החיים, הרבה פעמים, מפתיעים."

""המתנה" הוא הספר השני שאני מאיירת עבור הוצאת ספרים איטלקית, הוצאת בוטיק מיוחדת. הראשון היה ספר של נדיה טרנובה, על ילדותו של ברונו שולץ, סופר יהודי פולני שנרצח בעיר הולדתו בזמן מלחמת-העולם השניה, וכל שנותר הוא שני קבצי סיפורים קצרים שלו. כתיבתו ייחודית, הוא גדל בצל אבא שהידרדר מבחינה נפשית, בעל דמיונות ומטמורפוזות בהן הפך ציפור. בניגוד לסביבה, ברונו ידע לזהות את הגאונות באביו. הוא העריץ, התבונן והקשיב. הרבה מזה השפיע על הכתיבה שלו."

תארי לי את תהליכי העבודה שלך.

"ההוצאה מכתיבה את כמות העמודים וה"פריימים", כמו בסרט. החלוקה משמעותית, היא קובעת את הקצב. יש הוצאות שמאפשרות לי לחלק בעצמי, ויש הבאות עם סקיצה מדויקת, כמו האיטלקית, שמחלקת מראש את הטקסט, קובעת את המסגרת, הפונטים, הדגשים והמיקום המדויק של הדברים. ההתייחסות הקולנועית של הטקסט גורמת לכך שהאיורים גם הם יותר קולנועיים וריאליסטים, עם נגיעות סוריאליסטיות, כמו הפרחים המופיעים במקומות שונים ב"מתנה", רומנטיים וחושניים הם מסמנים סוג של אהבה, רומזים או מתארים מצבים נפשיים. "ברונו" הוא אחר, סוריאליסטי יותר, יש המשכיות מבחינת המבט, משהו יותר פנימי. הסיפור מתרחש בנפשו של המספר. ב"מתנה" המבט של הסופר עצמו מינימליסטי ופשוט - מעשים ומחשבות, ב"ברונו", הדברים קורים בפנים, מצלמה פנימית בנפשו של הילד."

"העורכת ביקשה ממני סטוריבורד קטן בעפרון רך. זה אידיאלי, כי ברגע שאני צריכה לעשות סקיצה יותר מדויקת, היא "סוגרת את המוח". סקיצה כללית מאפשרת גמישות יצירתית."

ואיך הגיעה אלייך, העורכת האידיאלית.

"זו אני שהגעתי. חלמתי לעבוד איתה, מרגע שנחשפתי לספריה ביריד בולוניה לספרי ילדים, הצגתי בתערוכת איור ביריד, ובעקבותיה, שלחתי לה ציורים, ובפעם השנייה היא ממש אהבה."

איורים מקושרים לספרי ילדים, אלה אינם ספרי ילדים רגילים, מרגישים יותר ל"ילדים גדולים".

"מעניין שאת אומרת. כש"ברונו" יצא, לפני שנתיים וחצי, עשיתי תערוכה ברומא. הספר התקבל באיטליה מאד טוב, זכה בפרסים. תיעדו אותנו ועשו עלינו סרט. באחד הימים לקחו את הסופרת ואותי לבית ספר יסודי בנאפולי, בסלאמס, זו היתה חוויה מדהימה, נכנסנו לכיתה, בליווי מתורגמנית, הילדים השתתפו, שאלו שאלות וציירו בהשראת המפגש. עד עכשיו הסופרת נפגשת עם ילדים בבתי ספר יסודיים, ושולחת לי ציורים שילדים מציירים בעקבותיהם. בארץ, הורים לא יקנו ספר מעין זה, אף שיש בו נקודה יהודית, כי הוא מאד עגמומי: האבא מת, וברונו, שמתעד עצמו כמבוגר, נורה על ידי קצין נאצי. יש פחד לעמת עם פחד."

כמו באגדות ילדים. זוכרת, איך בגיל ארבע לערך, ערב אחר ערב ביקשו אותי ילדיי שאקריא להם מן האגדות, ובייחוד מ-"עמי ותמי". כל הפחדים כולם טמונים בעמי ותמי. כל הפחדים כולם.

"זו דרכם להתמודד עם הפחד. ידעת שבאגדה המקורית של סינדרלה חותכים את כפות רגליהן של האחיות הרעות כעונש? יש משהו נורא, אלים ומוגזם באגדות המקוריות. אך באופן עיבודן היום, צריך לאפשר לילדים לקרוא בהן, ופחות לגונן."

"החיבור שלי אינו לילדים. כשעובדת על ספר ילדים אני מחוברת לסטייט אוף מיינד שלי, למה שהרגשתי, כילדה, לכאבים של הילדות, לבדידות המיוחדת של להיות ילד, שעדיין קיימים בי, מושרשים. מהותיים ועמוקים הם הכי משפיעים על מה שאנחנו היום. מהמקומות האלה אנשים מציירים וכותבים, הרבה יותר ממה שהם יודעים."

חלום.

"מאיירת סיפור של צ'כוב, כורכת אותו בעצמי בצורה יפנית, על מנת למכור לפי דרישה בהפקה ביתית. סיפור רוסי, על כלבה שהבעלים שלה הוא נגר שיכור שקצת מתעלל בה. לילה אחד כשהיא הולכת איתו ברחוב היא הולכת לאיבוד. איש זר מכניס אותה לביתו ומפנק אותה. הוא מגדל חיות - חתול, אווז, חזירה, ומאמן אותן עם חישוק ופירמידה. הכל מסופר מנקודת המבט שלה. אנחנו מגלים עם הזמן שהוא ליצן. היא משתלבת בתרגילים, שוכחת מאיפה באה, עד שהוא לוקח אותה להופעה, ושם, קוראים לה בשמה "קשטנקה" והיא עוזבת הכל, חוזרת הביתה. היא דמות מעוררת חמלה, מזכירה לי את הכלבה שלי, שעברה התעללות. המון השראה קיבלתי ממנה. כלבים שעברו התעללות הם אסירי תודה, מסתכלים על העולם מלמטה, מקבלים אותך כפי שאתה."

היא מראה לי את האיורים, השמורים בקופסא, צבעי אקריליק והדבקות על לוחות עץ. את עיני מושך איור שני כלבי דוברמן גבוהים בעיניים אדומות, וקשטנקה מתקשה לשחות.

"זה חלום שהיא חולמת על כלבים רעים. יום שלם חיפשתי באינטרנט רוטוויילרים ודוברמנים. הסתכלתי להם בעיניים והבנתי שהם לא רעים. הם פשוט חיה עם אינסטינקטים, ולא יכולתי כבר לצייר אותם אחרת. איורים עם פרטים שוליים, כמו זה, אפשר לעשות רק בספר שיש בו הרבה טקסט, בו פחות כבולים לסצנות "החשובות"."

על הקיר מאחוריה, תמונה שחור-לבן שצילם לואיס קרול את אליס. היא מלווה אותה בכל חדרי העבודה שלה.

"ניסיתי פעם להוציא קומיקס של אליס, ולא יצא, היום את הצורך הזה אני ממירה עם סטודנטים, שמקבלים כפרויקט לאייר בעפרון סצינה אחת מאליס. לאייר זו עבודה בין ארבעה קירות. לא תמיד בתקשורת. התובנות לא מקבלות צורת מילים. המחשבות נותרות אמורפיות. במגע עם סטודנטים, את מוצאת מילים לדברים שלא היה לך צורך למצוא מילים עבורם, ולומדת. אם כי, לא חייבים תמיד להבין מה עומד מאחורי כל דבר."

ואני חושבת, שלאיורים שלה אכן, אין צורך במילים, ואיך בכל זאת, אני שמחה, על זו השיחה.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה