.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. עזובה ..

 .. Do NOT ViZiT ME ! ..

*

מקום שהתרוקן מיושביו,
נעזב,
מושך אותי אליו,
אני מלטפת את השברים שהם קירותיו,
מגיע לו שיהיה שוב נאהב.

**

ינואר של שנה חדשה, ואני הולכת אל אחורי הבית שמזה זמן אני רוקמת לו תכניות, בוחרת לו אבנים, צבעים, כלים ושמות. בתא המטען של המכונית שלי, שתי שקיות בד מלאות בובות פלסטיק ורדרדות קטועות ראש ופחוסות מראה שאספתי מחצרו ביום בו פגשתי בו, ולא הספקתי לחטא. פעם גרו בו אנשים לצד הבובות. האנשים בנו בחצרו מפעל מפח לבובות ולעגלות קטנות ממתכת דקיקה מתקפלת.

אני מפלסת דרכי בין הצמחים שממלאים את הפתחים שלו, משתרגים בגדרותיו, מרימה מעט את שולי השמלה הדקה, רק מעט, שלא להישרט, שלא להיתפס ולהיקרע. צקצוק המצלמה של רון מזכיר לי שאני לא לבד. באנו לתעד אותו, את הבית, רגע לפני שיפלשו אליו המוני פועלים, יזרקו, ינקו, יפרקו, יבשלו קפה שחור על פינג'אן קטן, יערבבו לאט.

טיפות גשם בודדות זולגות אליי מהברושים האפורים שעל השביל. איש אחד לא מוכר רוכן בלי לזוז אל תוך עשן מדורה מאולתרת. יש לו כובע קסקט שחור ועורף חזק. אני נעצרת. איש שני יוצא את הדלת, מתקרב לעברי, כאילו בזהירות, שערו השחור משומן ופסוק בקפידה.

"מי את?" המילים כבדות. אני מספיקה לאסוף את הרוק, רוצה שימשיך לדבר, רוצה לברוח.

"אדריכלית?" העיניים שלו מצטמצמות למול משקפי השמש שלי, אדום חיוור סביב אישוניו. אני מחפשת בעצמי סימנים, כנראה עניתי.

"זה החבר שלי. הוא שומר. גם גר כאן. ישן בפנים. לא כסף." מלווה את המילים בתנועות קצרות של אצבע, שחור בין הבשר לציפורן.

אני חשה בעיניים של רון דרך העדשה הרחבה, צרות לקרבה של הבל פי הרועד מעונן באוויר הקר, להבל פיו החריף רווי האלכוהול.

הרגל צועדת לאחור, כמעט מועדת. יד תופסת בי. אני מזהה את המגע האדנותי המכאיב, זה שמקהה את התחושה. נמלים שקופות מטפסות עליי מהאדמה הבוצית. אני מנסה להשתחרר, מתנערת, ממהרת להיכנס אל הבית פנימה, להרגיע את הנשימה.

***

יפה להן חורף להריסות. הוא מעצים את הדרמה החבויה בהן. האור האפור מחדד את הריק, התקרה נדמית גבוהה יותר, שכבות הצבע הקלופות מאיימות ליפול, המים שחודרים את החלונות הפרוצים מגלים חלקים ברצפה הצבעונית המצוירת, נקווים בשיפועיה היכן ששורשי העץ הבקיעו מקום, צובעים את החלודה.

עזובה.

כמו רגע לפני היום שאחרי רגע אחר, בו אתה אומר שאתה לא אוהב אותה יותר. לפנות בקר, הקור השלוליות והרחובות הכעורים של העיר. ואז יצאה השמש, היא לא היתה ברורה לה, כמו האנשים הלבושים היטב, האודם האדום על שפתיי הבחורות בקפה, מכתים את שולי הספלים הלבנים. הם דיברו רגיל במיוחד, צחקו לפרקים, עטו משקפיים לבחון את התפריט. היא עלתה את המדרגות לדירה המרוקנת. המפתח החליק בחור המנעול. העץ ברצפה התכווץ לשאת את צעדיה שרצו למהר לסגור את החלונות, להגיף את הוילונות, לכבות את מכשירי הטלפון ולשקוע בתרדמה דמומה. אם תקום יום אחד, עצים גבוהים במיוחד יכסו על הכל, קורי עכביש, כתמי אבק וזמן ישוטטו בפינות, אוויר דחוס יערם בארונות והכרית עליה נחו עיניה תתפורר מדמעות.

בעקבותיו – הצלם רון שלף

בחורף 2008 חברתי לרון. סמוך לתקופה ההיא, הוא פיתח תשוקה לצילום מקומות עזובים, ריתק אותו הניגוד החריף בין הגבב והרפש והשברים וההתפוררות והריקנות המצמררת של שריד מתאמץ לעמוד על תילו לבין הצבעוניות החזקה של הצמחיה שמצאה לעצמה מקום להתפרע בו בלי גבול, נקיון השמים התכולים וענניהם הלבנים והאור המתעקש למצוא סדק לחדור דרכו פנימה. בשיטוטיו נתקל לא פעם במתיישבים החדשים של המקום הישן, חסרי בית שקבעו בו את ביתם, על תכולת חפציהם הדלה, ומצא עצמו מתעד תצורה חדשה של חיים שהתיישבה עם זהותו הנוכחית של הבית, נטוש, בשולי הדרך, איש אינו שת את ליבו אליו.

אותה עת פגשתי אשה נדירה שביקשה אותי ללוותה כמעצבת בתהליך שחזורו ושימורו של בית כזה. בן 90 היה הבית כשראיתיו לראשונה, והתמונות החזקות שחשף בפניי רון, התחברו לתמונתו החיה. החלטנו לתעד אותו, הוא בתמונות ואני במילים, ולפניכם התוצאה.

אני שמחה לספר לכם שהיום, מתגוררת בין כתליו המתחדשים משפחה יפה.

בעקבות "עזובה"

אני מיס האווישם, נאחזת, משמרת את השבר שבלב, כותבת את הקושי, שייצרב בתודעתי כפי שהיה בדיוק בשעה בה עצרתי את השעון, מתמסרת לדמותי המתוארת ללא מידה של רחמים, על עליבותה, שגיונותיה, בדידותה המזהרת, זוהר של שמלת כלולות מתפוררת ונרות מתאמצים לחשכת חלונות מוגפים.

אני אסטלה, אימנתי עצמי להרחיק את השבר מעליי, לא לתת עצמי במלואי, להותיר מגירות נעולות, להיות יפה וזוהרת, זוהר הנוטע תקוות גדולות ומחפה על התנהגות מכאנית נרכשת עקב חיים במחיצתה של מי שאינך רוצה להפוך ולהיות.

מבלי משים, ומרוב מאמץ שלא, את הופכת להיות היא. ושניה לפני שאת עומדת לנתק סופית את הלב ממכשירי ההחייאה, מתפרץ פיפ ונמלט עימך מהטירה הבוערת. הסוף.

אני לא רוצה לתלות את הכל בעלם החמודות שסירב לוותר על אהבת חייו, אף שאני יכולה לעשות כן, בהיותי רומנטיקנית גמורה. אני רוצה להאמין שבכל אחת מאיתנו מתקיים גם עלם החמודות הזה, ואנו יכולות להציל את עצמנו מעצמנו, להסיר מעלינו את שכבות האבק, להשתחרר מאחיזתם של מנגנוני ההגנה והפחד שהקמנו לנו עם האכזבות והשברונות, לשכוח, לסלוח, להאמין שמגיע לנו כל הטוב הזה, כל היופי הזה המתקיים ומתחדש מחוץ לחומות, על צבעיו וריחותיו המשכרים, לחוש, לרוץ בשדותיו הפתוחים, לא לדעת, להפתיע עצמנו, להיות. פשוט להיות.

ותודה לדיקנס, ולספר, ולסרט שחור - לבן שהוקרן בערוץ האחד בשידורים חוזרים והולכים, מושך אותי לא להתיק את העיניים, "תקוות גדולות", 1861, רלבנטי תמיד.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה