.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. מספרת הסיפורים ..
storyteller

זהו סיפור על סרולטה באן, צלמת אלגורית,
ועל הסיפורים הטמונים בצילומיה,
וגם על אמת ובדיה, פרספקטיבה ואפוקליפסה, סתירות וסודות,
ועל מפגשים מחודשים ואחרים שנוצרים בין חפצים, אנשים,
חיות פרא מבויתות ועצים חכמים

מאת: שרית חביב

פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גליון 32

*

"ובכן קוראים יקרים, זה סיפור מסעותיי, שנמשכו קצת יותר משש עשרה שנים ושבעה חדשים. כמובן, כל מי שנוסע למקומות רחוקים, זרים ומוזרים, יכול להמציא בשובו כל מיני סיפורים. גם אני בצעירותי האמנתי לכל מלה שכתובה בספרי המסעות הרבים, ומאז גיליתי למרבה הסלידה שהם מלאים שקרים והבלים. ואילו אני, שראיתי בהויהנהנמים האצילים דגמה ומופת, החלטתי לדבק תמיד בכל מאדי באמת."

(גוליבר, ג'ונתן סויפט)

**

סרולטה באן יוצרת סיפורים. הם פתוחים הסיפורים, פרשנותם אינה מוגבלת לעולם, היא רוצה להעיר ולעשות שינוי בנקודות המבט של הצופה בתמונותיה, מגדירה עצמה צלמת אלגורית, מהנדסת תמונות דיגיטליות כדי לפייס את התשוקה שלה לספר סיפורים וליצור אישיויות משילוב שונה ואחר של אלמנטים פשוטים, ישנים ויפים לעין.

אני, מספרת סיפורים. מילותיי רוקמות תמונות בשמורות עיניו של הקורא, צירופן הופך סרט נע, מחולל תזוזה עדינה בתחושותיו. אם אצליח קצת יותר, רגש יתעורר, הסיפור האישי שלו ייגע בסיפורי, והמגע הזה המרפרף ישתקף לכדי משהו אחר, ילווה את מחשבותיו, יעשה שינוי במי מחלומותיו, יגרום לו להביט אחרת.

זהו סיפור על מפגש בין תמונה לסיפור.

***

תמונה ראשונה. סיפור ראשון.

שריטות זעירות חורצות ומחוררות תמונה שחורה-לבנה. יש בהן להעיד על השנים בהן בילתה התמונה בארנק עור מרופט בכיס אחורי של מישהו. אולי זהו האיש הזעיר הישוב בקצהו של הכסא העצום, מחשב את דרכו מטה. בבקר של אותו היום, הוא קרא בדף אחורי של עיתון איך בעלי חיים הקטינו עצמם אבולוציונית על מנת להתמודד עם התחממות כדור הארץ. מסתבר שכשאתה קטן, קל לך יותר לקרר עצמך בעצמך. קרא וחשב האיש, איך יש בעולם הזה אנשים שמקטינים עצמם רגשית, במחשבה שכך קל יהיה להם יותר להתמודד עם הדבר הגדול הזה הקרוי חיים וזמן, זה המכה שורשים שהולכים ומסתעפים מטה, נאחז באדמה סלעית וקשה, נאבק. והם מתבוננים בו מהצד, כאילו אין בינם ובינו דבר, כורתים את העץ שהוא יכול היה להיות, את העלים, הפרחים והפירות שיכול היה להצמיח, ויוצרים ממנו כסא, לשבת, לעצור לנוח ולו לרגע. ובאותו הרגע ממש, מוצא עצמו האיש, ישוב שם בקצה הכסא ההוא, חלק בלתי נפרד מתמונה, שעד אז התחוללה בראשו בלבד.

תמונה שניה. סיפור שני.

והאיש ההוא בא בימים, שיערו הלבן מסורק בקפידה. ערב אחד, פתח האיש את דלת המחסן בבית ילדותו שנתרוקן מחיים, לחפש אחר דבר מה להיאחז בו, ושם, על מדף מאובק, מלונה שבנה אביו מקורות שנוסרו מהעץ ההוא. אז, ביקש מאביו לקבל את אותו הבית, דמיין עצמו גר בתוכו, כמו בבתים שצייר עד אז בדפים, עם גג רעפים משופע, ופתח גדול ורחב, ואיפה החלונות? שאלו הגדולים, ולמה אין דלת לסגור ? הקשו, והילד שהיה באיש שהוא, קושר אל עצמו את הזיכרון, צועד איתו אל שדה הטרשים הסמוך, הלאה, לא ברור לאן, העיקר ללכת, אין צורך להישיר מבט, הדרך כבר לא חשובה, רק הזיכרון והצל שחמק ממנו אז, כשהשמש נעלמה והשמים התכסו ענן שחור וסמיך.

****

בתמונות של סרולטה האדמה תמיד יבשה, בחולותיה וסלעיה אבק וקש, גבולה מיטשטש ונבלע בשמיה, נדמה שסערה מתקרבת, הרוח הופכת את השמיים, לא ברור אם זה אורו של ירח מלא שמפיג את החושך, או עננים אפורים ושחורים שמכסים את השמש. אפוקליפסה, אתה חש שסוף העולם כבר כאן, העולם שאתה מכיר, שהעין מוכנה עכשיו לקלוט סודות, לפצח חידת קיום אנושי פגיע, נורת ליבון גדולת מימדים מאירה באור לבן בוהק שמים ואדמה, כוכבים מצוירים ושורשים מסועפים, ואתה ילדה קטנה קצוצת שיער, בשמלה פרחונית וסנדלים, פוקחת עיניים ללבן, מביטה בו בשקט, ולא מסתנוורת.

אני שואלת אותה מה היא ראתה שם בשורשים שבלב האדמה כשחפרה בה, על ההבדל בין הגלוי לנסתר ועל מה ולמה הפרספקטיבה והאפוקליפסה. היא לא אוהבת להסביר את המשמעויות של התמונות שיצרה, ובכל זאת, היא מכוונת לעיניה.

סרולטה: "שורשים יכולים להביע עבר וחוסר יכולת לנוע, אך גם בטחון. במעמקי האדמה חבוי סוד שהעין אינה רואה. זה בסדר אם לפעמים אנחנו לומדים להרגיש עצמנו קטנים או לראות את העולם מזווית חדשה, לראות את הדברים מפרספקטיבות שונות."

זה מה שמאפשרת לך המצלמה? אני שואלת, ואם כן, למה את קושרת אותה לאדמה?

סרולטה: "בתמונה הזו יש סיפור ובו איך לפעמים אני מרגישה שצילום הוא גדול מידי, איך עבורי המצלמה היא סוג של גוליבר."

גוליבר סיפר סיפורים אלגוריים, כמו אלה שצילומיה רוקמים, סיפורי עמים זערוריים וענקיים, הוא כמותה מתאהב בבעלי חיים תבוניים. אני מתאהבת בדובים שלה. רפויים, כנועים כמעט, אנושיים בזקנתם, רכים בתנוחת גופם המתפייסת, פרוותם העבה סרוקה ויפה למראה, גורמת ליד להישלח אל המסך לרצות לגעת, עיניהם מביטות בנקודת עלומה, ראשם נוטה על צידו. הם יודעים. יודעים דברים שאנחנו לא. הם סיימו להילחם. מזמן הבינו את חוסר התוחלת שבשימוש בכוח העצום של גופם, לסתותיהם וציפורניהם, הם נעים בשקט, שכובים בהשלמה, מתמסרים למגע יד קטנה מלטפת, שקועה בפרוותם, לזיכרונות ילדות מכונסים בדב צעצוע שהם מאמצים אל גופם בחיבוק.

אני שואלת אותה על ביות חיות הפרא, תבוניותם.

סרולטה: "אני שמחה לשאלה הזו. תודה שהענקת לי אותה. זה נכון, הייתי מוסיפה רק את העצים. אני חושבת שעצים זקנים גם הם חכמים. תמיד ראיתי זאת. אני מרגישה משהו בתוכם, משהו שאנשים מזמן שכחו, אבל לא הם. יש לי קשר מאד קרוב עם הטבע, אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, אני פשוט זקוקה לו. כבר כשהייתי ילדה אהבתי יערות ובעלי חיים. תמיד הרגשתי במיטבי במקומות בהם הטבע ובעלי החיים מצויים סביבי. גדלתי בבודפשט, בעיר, אך כל קיץ ביליתי בכפר שבאגם בלטון עם אחותי המופלאה. אז, הרגשתי בערך "כבשה שחורה" , בודדה לפעמים, אבל היום אני מסתכלת אחורה על ילדותי בצורה רומנטית."

הסתירה הפנימית הזו, בין החיים לבין מה שצריכים היו להיות. אני מרגישה שהאמנות שלה מלאה בה: ילדים מלאי אופטימיות רכובים פסוקי רגליים על אפם של כלבי ענק, נוגעים בסקרנות וללא פחד בעולם, לצד זקנים התולים את כובעם, נושאים משא כבד על גבם המופנה אלינו, כבולים, מאולצים להתבונן במראה קטנה בקמטי פניהם; חשיכה מרוחה עוטפת אדמה חרוכה לצד אור גדול בוקע משמיים קרובים ורחוקים בה בעת;כלי מסע, מזחלת, קרון רכבת, סירה על משוטיה, והם אינם יכולים לנוע, כבולים לאדמה בקפיץ, נטועים, מסילתם קטועה, יוצרים שביל שעפרו נערם; עבר לצד עתיד; תקווה לצד ייאוש. אני שואלת אותה האם כמותם, גם היא מלאת סתירות, האם אומנותה משקפת אותה, ואיך היא משכינה שלום בין הסתירות.

סרולטה: "אני חושבת שהחיים גם הם מלאים בסתירות אלה. התמונה עצמה עשויה מאור ומחושך. המפתח הוא למצוא הרמוניה באמצעות הסתירות. אני מרגישה שהתמונות שלי הן באיזון, אני מקווה שכך גם אני."

להביט לפחד בעיניים. להרגיש את העצב. להבין את זמניותם של החיים. לנצור את יופי הרגעים המושלמים בהם תמונה יכולה לתמצת תחושה, לזקק אותה, לעזור לך להתמודד, למצוא שלווה, למצוא בית, כסא לנוח עליו.

אני שואלת, האם לכך נועד הכסא, ריק, מחכה, מעיד על משהו שהיה, חיים שהתקיימו בו פעם.

סרולטה: "כסא יכול לסמל סבלנות, ציפייה, אך גם את מקומו של משהו בחיים שלך. אני אוהבת כסאות ישנים, יש בהם סוג של חוכמה. כסאות נדנדה למשל, הם כמו ספרים עבורי, הם יכולים לנדנד אותי ולהרגיע אותי."

היא בוחנת את שאלת המקום, שאלת הבית. צילומיה מלאים בבתים, מבנים מתפוררים, מפתחות עתיקים מנותקים ומרוחקים ממנעולים שלא נפתחו, מביטים בהם מחוץ לחלון סגור. היתה רוצה לגור בתוך מצלמה גדולה, או לפחות מאחוריה. כך היא יכולה להעניק לחפצים הפשוטים, הקטנים והישנים האלה אישיות, לספר את סיפורם. זו ככל הנראה הסיבה, היא אומרת, שהיא אוהבת את מה שהיא עושה.

אני שואלת אם היא מרגישה שיש סיפור מפתח שעובר דרך כל עבודותיה.

סרולטה: "אם יש, הוא די מוחבא והוא כמובן הסיפור שלי, אך אפילו אני לא תמיד רואה אותו בעצמי."

הבחירות שאנו עושים בחיים, קטנות כגדולות, מי ייטול חלק בסיפור שלנו, לצד מי, לצד מה, האם נעמוד מאחורי מצלמה, מלפניה, האם נשנה את הצילום, נצבע אותו, באיזה צבעים, נוסיף לו עננים ורוח, נמחק, נגדיל, נקטין. כל הבחירות האלה, נועדו להיות סמל, השתקפות, חלק מפאזל שהוא אנחנו, נועדו לפצח עבורנו את הסיפור שלנו, על גלגוליו, לפתח אותו שאולי יום אחד מישהו יביט בו ויגיד וישאל אותנו דברים שיעוררו אותנו לחשוב, ואולי יום אחד אנחנו נביט בו ונבין סוף סוף.

שואלת על הבחירות שלה, על עיצוב התכשיטים, על התמונה הראשונה.

סרולטה: "בהונגרית משמעות המילה "תכשיטן" היא אדם שמצרף ומרכיב חומרים ליצור דברים, וזה בדיוק מה שאני עושה עם תמונותיי. אך חוץ מזה, אין הרבה במשותף, אולי שבשני העיסוקים יש הרבה פרטים מעודנים, ויש להתייחס אליהם בהרבה תשומת לב. הפוטו מונטז' הראשון שאי פעם עשיתי היה בית בטורינו, שיניתי את השמיים עם עננים משמיים הונגריים."

והתמונה הבאה?

סרולטה: "אינני יודעת עדיין. כעת יש לי מצלמה, שהיא סוף סוף מצלמה אמיתית. אני נרגשת מאוד להתחיל ללמוד להשתמש בה."

מצלמה אמיתית. ומה היה לנו עד כאן? מניפולציה. היא לא אוהבת את המילה אבל משתמשת בה לפעמים, "מכיוון שזה לא צילום" היא אומרת "צריך לקרוא לזה באיזה שהוא אופן." היא מעדיפה לקרוא לזה מונטז'. בעידן בו הכל מלוטש ומעובד לזרא, ולא ניתן לדעת מה אמת ומה בדיה, ומה נועד לגרום לך להרגיש, לחשוב, לאהוב את המוצג בפניך על מסך, תמונה, שלט חוצות, לעצב לך פנטזיה, להפעיל אותך לקנות, לרצות, להשתוקק, לחלום, לדמיין, לגרום לך לשנות את תפיסותיך. ואולי מניפולציה היא המילה הנכונה. נועדה להזהיר. המפגש הזה בין דב צעצוע לדב אמיתי לא קרה באמת, ומה שאתה מרגיש כעת הוא לגמרי שלך, תחקור, תיצור, אני אעזור לך בתמונה, במילה, ובסוף זה אתה ועצמך. הסיפור שלך עם עצמך.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה