.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. לבד ..

מחשבות נכתבות
מנסות לתאר רגע שנלכד בתמונה
לחוש בדידות, לבדות
לחלום מציאות

ואיש פינלנדי אחד
שלכד במצלמתו את הרגע -
מיקו לגרסטדט

מאת: שרית חביב

פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גליון 30

לפנות בוקר. חשיכה סמיכה תופסת את רוב החתך בעיניים. אור חיוור מטיל עצמו באדים הקרים העולים מן המים השקטים, כמו נמים היו את שנתם. הנראות מעומעמת. ערפל יושב כבד, נאנח. גזעו הדקיק של עץ מקרי מסמן גדה, עוטף בית, חלונותיו מסוגרים. בתמונה הזו ישוב דומם איש בסירה, חכתו מוטלת למים. חדות הנקודה הקטנה שהיא האיש, הסירה והחכה בולטת כמו היתה נעץ שמכאיב לנוף, חריגה ופוצעת.

תקריב. האיש הוא נער. הגדה בהירה כמו חול ים וקצף עדין. הבית קטן ולבן. העצים גבוהים נוגעים בתקרת התמונה. המים זעים במתינות, מנדנדים רכות את צבעי הצמרות. עוד מעט קצת אולי שמש.

לרגעים אני מזדהה עימו, עם בדידותו, עם הבחירה שלו בשעה בה רוב האנשים ספונים במיטתם, שקועים בחלומותיהם, חום גופם בשמיכה מחבק גוף אחר או בובה רכה או את עצמו, גחלי האח שהבעירו טרם לכתם לישון מפיצים אור זהוב על קירות חדרם, דלתם נעולה. ברגעים האלה הוא ער, שם קל לו יותר לשאת את העולם הזה, את חוסר בהירותו, את מורכבותו, השקט מאפשר לו לנשום, המחשבות, אלה שלא הניחו לו עד שהתלבש לצאת אל הקרה, מוצאות את מקומן המעגלי ומכות בדפנות. הוא נכנע להן. נושם.

אחרי אני מקנאה בו. בלבדותו. בנוכחות שלו, גולשת, מלאה, אין לה צורך בדבר, ממלאת את סביבותיה, מתמסרת ליופיו של הטבע, לצלילות האוויר, לשקט, למרחב הריק. אני רואה איך ראשו חופשי ממחשבות, איך כולו ברגע, בהוויה, שפתאום נדמה שהאור נובע ממנו עצמו. כמו הקלף התשיעי בתעלומות הראשיות של קלפי הזן טארוט של אושו, יש לו היכולת לעשות את דרכו בחשיכה ללא כל שותפים, מפות או מדריכים.

ואז הוא הולך או עף או דוהר, נוסק, נוחת או מאט, לא מביט למצלמה, היא אינה מעניינת אותו, גם לא זה העומד מאחוריה, זה המנסה להנציח את התחושה החמקמקה הזו, הנפלאה ממנו.

מיקו לגרסטדט רואה את התמונות שאותן הוא רוצה לצלם, דווקא כשהוא שוכב במיטה ועומד לשקוע לתוך שינה. הוא יוצא החוצה, אחוז במצלמה, אל החושך והקור הבלתי נגמרים של ארץ הולדתו, פינלנד, אל ערפל וגשם ושמש ששוקעת בצהריים. ואז זה קורה. מקרי. מצולם ברגע. מורכב ויפה. כאילו יד נעלמה עיצבה את העצב. הרגש מדויק. הוא משחרר אותו כשהוא מציג אותו לעולם, אפל ונוגה, עם רסיסי תקווה. כשאנשים מגיבים אליו, מחפשים אחר הסיפורים בתמונותיו, הוא מעבד אותו, חרדה הופכת הקלה.

מחר הוא רוצה לבדוק מה יוציא ממנו אקלים חם יותר, אולי חיות פרא באפריקה. צילומים מתחת למים גם הם באים בחשבון.

*

יום אחרי יום כיפור. אפשר להגיד שזו לי השנה הראשונה בה אני מתחילה לוותר על בדידותי. זו שאהבתי לחוש כל הזמן, רכונה על שולחן כתיבה בחדרי הלבן הקטן, כותבת למחברת שורות חומה, מילים שלא יכולתי להגיד לעולם. עצובות עצובות היו המילים. אהבתי לראותן נכתבות, לחבק אותן בדמעותיי, לחדד את רגשותיי, לדייק בהם. והעצב שמח להיות נוכח. להחזיק בידי. אף אחד לא מבין. לא אמא, שלא בטחה באיש מלבדה, לא אבא, שחזר עייף מלקום בארבע לפנות בוקר לעבודה, להתמוטט על כורסה מול טלוויזיה שחור-לבן, לא הילדים שהקניטו, וקינאו, ורבו, והחרימו, ולא אני, שהקטינה אט אט את המגע עם החוץ והגדילה את המגע עם הספרים והדמיון והחלום והיד הכותבת, המציירת, הרושמת, והמשקפיים שהסתירו עיניים שחורות, לא מבינות למה כאן, למה אני.

וגם כשאהבתי איש, כשדבקה נשמתי בחברה, כשילדתי את תאומיי, כשצחקתי, בכיתי, כעסתי, נעלבתי, אהבתי, שנאתי, רקדתי, חליתי, נסעתי, נשמתי, למדתי, עבדתי, בכל מקום היא היתה איתי, בדידותי.

והאיש שאיתי מתעקש. לסלק אותה. לאהוב אותי. גם בבקרים, כשהשיער סתור והנשמה והגוף מתאחים, גם בלילות, כשהמחשבות מדברות חזק בחדר, נודדות את שנתי, גם בתפרים שביניהם, שהם ימים ארוכים ודקים, משתרגים כקורי עכביש לטוות חיים מלאי חורים. ואני מבהילה. חושפת טפח ועוד אחד, סוד ופחד, פצע ושקר. והוא מחבק כפיות. ולפעמים הוא הסכין. בדרך אל אורורה, להעיר, חותך צמחיה צפופה ומפותלת, שהצמיחה קוצים שורטים ועשבים שוטים, מהלך מאה שנה.

זמן חלום.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה