.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. הסודות ..

ראיון עם אדוארד זנציק,
צייר, צלם, אמן גרפי, מעצב ומשורר,
מסילמה אשר באסטוניה.
על חידות וסודות וצפנים הטמונים בציוריו הסו-ריאליסטים,
משקפים את עולמו הפנימי.

מאת: שרית חביב

פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גליון 34

ראשונות מושכות את העיניים והבטן – הנשים. נוגות, מבטן מנותק, שערן העבות לופת את ראשן בכבלים וסרטים ומגדלים וציפורים ועלים, תחום בדיוק מכביד. גופן חנוט בבגדים שנדמים קעקוע שידיים עמלניות טרחו על ציורו ופרטי רקמותיו שעות ארוכות וריקות. אתה רוצה לגעת, להסיט שערה החוצה מהמבנה הסדור, לקרוע קרע במושלמות המטרידה של היופי האניגמטי, לראות שריר וקמט זע בפני החרסינה שייבהלו מהחדירה למרחב הריבועי שלהן, זה שצויר בקפידה, מחושב וסגור.

הנשים של אדוארד. אני שואלת אותו עליהן, למה כך בחר להציג אותן, האם מתוך חמלה.

אדוארד: "אשה היא היצור הסודי ביותר שקיים. אני מוקסם מהחידות שבהן, אחת רודפת אחרת, מההיסטוריה המונצחת בפנים שלהן. פניהן של נשים נהדרים. הם עצובים ומדגישים את עומק היופי שלהן באמצעות העצב."

יופי ועצב כרוכים האחד באחר ומגדירים זהות. הייתי שם. מילדות.

היום אני רוצה להאמין שאפשר אחרת, שהגיע הזמן להסיר מעלינו קללה תנ"כית הכורכת עצב בחייה של אישה מבראשית, דנה אותה לקיום מורכב, לרגישות גבוהה וליכולת הכלה של האחר, להתמודדות יומיומית עם חיים רווי סתירות בלתי אפשריות, ואורזת הכל בעטיפה יפה המושכת את העין והלב.

היום הייתי רוצה ללכת הלאה, לראות את השקר, להסתכל לעומק לתוכו, לתוכי.

בגלל זה בחרתי בהן, בנשים שלו, ובו, צייר סוריאליסטי בעידן מופשט, מצייר את העולם המצוי בלבו, "כמו אהבה, שאי אפשר להסתירה, אחרת תמות ותיעלם", יוצר חידות החודרות למעמקי הנפש הנשית, למסתרי תת המודע, מאפשר לה להתבונן בעצמה, עמוק אל תוך המראה, אל ההשתקפות שקיבלה חיים משל עצמה.

ולפעמים בציוריו, כמו מתוך התבוננות מאומצת, אותה ההשתקפות משוכפלת, מועתקת, נצמדת או נתפרת האחת באחרת, והעיניים חייבות להשוות, פרט לפרט, לתור אחר הבדלים, סימנים לזהות ולשוני, להיאחזות, לתוכחה, למגע, וגם לרצון להינתק, לצאת לחופשי.

אני שואלת אותו לסיבת השיקוף, האם הוא מרגיש אחד משניים הקשורים זה בזה בגוף. כמו בצילום שלו את עצמו, מאפשר לעצמו להתבונן ישירות ובעקיפין, מאפשר לנו להתבלבל.

אדוארד: "אני תוהה לעיתים קרובות על גורלן של נשמות שקיבלו גוף דומה כמעט. הנושא הזה מרתק אותי מאד. ובגלל שאני אוהב מאד חידות ומסתורין, סודותיהם של תאומים שבים ונכנסים כמעט תמיד לתוך האמנות שלי. לפעמים נדמה שתאומים משקפים זה את זה כמו מראה. אך אם אתה מסתכל לתוך מראה ומזיז את ידך הימנית – ההשתקפות מתחילה לזוז שמאלה. הם דומים כמו שתי טיפות מים, אך הם שונים... ואת השוני המעודן והמדויק הזה הם נושאים."

העידון והדיוק, אני שואלת, הפרטים הרומנטיים והרכים המורכבים שבציוריך, הם מתוכננים או מתהווים תוך כדי תנועת המכחול.

אדוארד: "לפעמים אני לא מתכנן מה יוצג בציור, אבל לעיתים תכופות אני רושם סקיצות לעבודות עתידיות וכמעט תמיד הציור שונה מזה המתוכנן. אך רישומים וסקיצות תמיד עוזרים לי למצוא הרמוניה בקומפוזיציה."

והפלטה של הצבעים, אני שואלת, עזה ודחוסה, כתומים, אדומים וחומים, שאין מקום לנשום.

אדוארד: "הייתי אומר ההיפך, שהפלטה מאד מאופקת ושהטווחים של העבודות הם בטונים רכים של צבע. כשמתבוננים בעבודות אפשר לראות צללים של זהב, שמש וחול. אני במכוון מגביל את הפלטה בעבודות שלי, מנסה להשתמש במעט צבעים ככל האפשר. בדרך הזו, קל הרבה יותר להגיע לעומק ומשמעות מלאים, לאלגנטיות ולאצילות."

אלגנטיות ואצילות יש גם בחיות המוצגות דרך עיניו, רציניות ומחונכות, לבושות היטב. מה רצית לומר, אני שואלת, מה הן רוצות לומר.

אדוארד: "שמענו שוב ושוב שחיות הן חברותינו. אך בה בעת אנו רואים גישה גרועה כלפיהן. לפעמים אנחנו הורגים אותן, לפעמים אוכלים, ולפעמים בזים להן. אני צמחוני מזה 15 שנה, וציוריי מראים את הצד האחר של החיות. הם מופיעים לפנינו כגברות ואדונים, מלכים, גנרלים, ברונים, נסיכות, קדושים... כשנביט באופן הזה על אחינו הקטנים אולי נרצה להיות חברים שלהם באמת."

"בילדותי היו לי דגים, אוגרים, חתולים, תרנגולות, ארנבת, ציפורים, עכבר. כמו כל הילדים אהבתי חיות שונות. כעת אני נוסע המון, כך שאני לא יכול להרשות לעצמי חיית מחמד. אבל אני מאד אוהב בעלי חיים בטבע, היכן שהם יכולים להרגיש חופשיים באמת."

אני שואלת על ילדותו, איך היא שמשה השראה למי שהוא עכשיו.

אדוארד: "כבר בילדותי אהבתי לצייר, שעות על גבי שעות עם עפרונות וצבעים. זה לקח זמן ויותר ויותר אני אוהב את העבודה הזו. אני יכול לצייר, יום אחרי יום, שנה אחר שנה. ככל שאני עושה את זה יותר כך אני רוצה לעשות עוד מזה."

"מי אני עכשיו היא שאלה פילוסופית מאד. בכללי, אני אוהב את כל היצורים החיים בעולם הזה, אני הנשמה. אבל מאחר שלכל נשמה שמגיעה לעולם הזה יש מטרה, אני יודע בדיוק מהי המטרה שלי. על אף שזה קשה מאד לשרת את כל היצורים החיים, אני מנסה לשרת את כולם באמצעות האמנות שלי, כי הייעוד שלי הוא להיות אמן."

שרית: "אתה מרגיש כמו חידה, כמו סוג של קוסם?"

אדוארד: "כן, אני מאד אוהב קסם וחידות. אך אני עדיין מנסה להיות כלי בשירות האמנות. קוסם אמיתי הוא אלוהים. לכן, אנחנו חייבים לנסות לא להרוס את הקסם שלו. וכשזה מכוונן החוצה בצורה נכונה משהו בעל ערך יכול להיוולד. חידה אמיתית..."

שרית: "ספר לי סוד."

אדוארד: "הסוד הוא שיש לי הרבה סודות. אבל הסוד האמיתי הוא זה שלא סיפרתי לאף אחד."

אני עוצרת. תוהה על הצורך שלי לפצח את החידה, לתת מילים לעצב העמוק שניבט אליי מציוריו, לשפתיהן האילמות של הנשים החולמות ששורטטו תחת ידיו. רוצה לסדוק את המראה היפה והממוסגרת, לקשקש עליה, לקרוע, להתיר את הכפתורים, לשחרר את השיער שייפול חופשי על כתפיים וגוף עירום מהידוק, לטלטל אותו שיצעק, שירקוד, שירוץ, שיתלכלך, לצבוע אותו ואת סביבותיו בצבעים תכולים, קרירים של גשם ושמיים ומים, למזוג בו שקט אמיתי, כמו זה שמפתיע אותך רגע אחרי שהוצאת החוצה כאב שהיה צפון עמוק בתוכך, והנה השמיים לא נפלו עלייך להפילך.

ואולי זו בכלל המטרה, להטריד, לגרום לך לשאול, לגרום לך להתבונן, לרצות בשינוי, לדמיין אותך בתוכו, לצאת מהתבנית, להיות בתנועה, להשמיע קול, לדבר, לצעוק, גם באמצעות דימויים חזקים כמו אלה של אדוארד.

הגיע הזמן שהמבנה הישן יפנה עצמו לחדש. להתראות עצב, שלום אהבה.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה