.. חשוף ..

גלעד רדט.
בחיפוש אחר הדרך המדויקת
לצילום האחד.

במסע שיש בו מחיר,
אך אין בו גבול,
רק תשוקה חזקה
לאצור את הרגע.

חשוף.

מאת: שרית חביב
פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גיליון 6

שביל מוביל לפתחו של אגם. שלוליות קלות של עקבות ועלה בודד שכמעט נעלם. השתקפות מדויקת וחדה להפליא בצלילות המים, ואל מולם אופק מעורפל, מתמזג לחלל יחיד של שמיים. אם אאמץ את העיניים, אבחין במתאר מבנה בהיר בגדה השנייה חבוי בסבך הצמחייה. העולם נעצר ברגע הזה בו אני מותחת ידיים, רוצה לקפוץ למים, ולהפר את האיזון הנהדר, לפעור חור בתמונה הריקה, היא מחכה.

השקט בצילומים של גלעד נועץ אותי לכסא כשהעיניים מפחדות למצמץ. כמו אסור היה לי לראות, אסור לפגוע. תמימות וזוהר ניבטים, עמוקים ורחוקים, ברגע היחיד הזה, שחדירה אל תוכו כמוה כהילוך על קו התפר הדק בין החיים האלה, לחיים כפי שיכולים היו להיות, יכולים היו להיראות, כמו בשעת דמדומים על סיפו של ערב או לפתחו של בקר, בה הצבעים יוצאים אליך, מתגלים, מטלטלים בחיותם, מסנוורים בעוצמתם ואתה נאלם, ואין צלם, רק רגע, רגע בעולם.

פינלנד וישראל שלא הכרתי, והן נראות אותו הדבר. הדבר החמקמק הזה שניסיתי להגדיר. הוא מרגיש ש"הבין משהו, עלה על משהו אחר, איך לקחת אנשים למקום אחר, להכניס אותם למין אווירה. כמו שיר טוב, שאת יכולה לחזור אליו כמה פעמים, להקשיב לו כל פעם אחרת, להיסחף אל תוכו. לפעמים, רק אחרי כמה שנים תתפוס כמה חזק הצילום הזה, תקלוט את הדיוק של הדברים, הסיפורים, האלמנטים שמתחברים לרגע מסוים. לפעמים גם אני לא תופס את זה בזמן הצילום, ותמיד מי שאצלם לא קולט אותי כלל, אחרת, ההבעה תשתנה, הרגע יחלוף, ייעלם."

גלעד רדט, מתאמן בחיפושים אחר הדרך המדויקת להמיר את שהוא רואה ומרגיש לצילום אחד. 12 שנים של חשיפה אירופאית. בסופי שבוע היה יוצא למסעות צילום, משדרג עדשות וציוד, חוקר מגזינים, מסמן נקודות, וכל פעם שמגיע לנקודה שרצה, רוצה עוד. עד שהבין שתחביב זה לא יכול להמשיך להיות, כשאתה רוצה להתמסר לייעוד שלך על פני הכדור.

"התמסרתי ושילמתי מחיר: גירושין וניתוק מבני הקטן. הוא רוכב על אופניים בפעם הראשונה בלי גלגלי עזר, ואני לא שם. חסר אונים מול השאלה מתי אני בא. לא יכולתי להישאר, בבדידות, בלי בית, נעדר אמון של אחרים במה שרציתי להיות, אנשים שמסתכלים על המציאות לפי מה שהיא מכתיבה להם. כמו צייר מתחיל, אני נותן אהבה, וזה יגדל. וניסיתי. אתרי בניה, ניקוי שלג מגגות, אבל הייתי כבוי. אני טוטאלי, חי על הקצה, אין משהו אחר שאני יכול לעשות, אחרת אשתגע. אני יודע שאני בדרך הנכונה. יודע, אבל לא שמח, כל עוד לא אוכל לראות אותו יותר. חייב עכשיו להפוך את העולם, אין לי גבולות, אין בי בושה."

גודל הויתור והכאב כעוצמת התשוקה לצלם ולהתקדם. הם כרוכים זה בזה ומניעים זה את זה. ושוב, כהרגלה המגונה מקדמת דנא, כרוכה אמנות בפצע.

איך זה שאני תופסת אותך בלי מצלמה?

"ככה זה, כשהציוד שוקל 15 ק"ג. אמנות את יכולה לביים, ולפעמים את רואה את זה, סיטואציה שהיא הרבה יותר טובה מדמיון, בלי לגעת בדבר, את מזהה אותה, את הקסם במקום, אם אזיז משהו, אאבד את הרגע. הצילומים הכי טובים היו לי כשלא הייתה איתי מצלמה."

מכר ותיק. הרצון להנציח ריגשה שתפסה אותך בהפתעה. אתה מביט בה ומבקש לצרוב אותה בתודעתך. קשת דקה מקיפה את הפרטים ואוצרת אותם לבועה של זיכרון. עוד רגע הכל יהיה כלא היה. עוד יום עבר, אך איתו הידיעה, שעוד אפשר לחוות קסמים לא רק מאחורי העדשה, נדירה לעידן הטכנולוגי של היום, העידן המסתתר, לא נמצא.

ספר לי את סיפורו של צילום חזק.

"לצילומים החזקים באמת, אני מגיע למקום כמה פעמים. בפעם הראשונה אני מתאהב בו, לומד אותו, חווה, מצלם הרבה, רואה את הזוויות. בפעמים הבאות, המציאות קצת שונה, השמים, העננים, הדמויות, הקסם, אני יכול לעבור לידו ולא לקלוט. ואז מגיעה הפעם בה אני יכול בקליק אחד לראות, ולמחוק את 500 התמונות הקודמות."

ספר את סיפור הדק באגם.

"הדק מחובר לבית קיץ, מרוחק מהכביש הראשי, 50 ק"מ בתוך היער, מבודד, את צועקת ושומעת את ההד שלך. האגם הוא כמו כנרת פרטית, לקחת סירה, לקפוץ מרפסודה באמצע המים, הכל פתוח. זו היתה הפעם הראשונה בה ישנתי בבית קיץ, בקושי ישנתי. הרגשתי שמישהו הולך לידי, מסתכל עלי מהחלון, מזיז דברים. זו שבית הקיץ שלה מאמינה באמא טבע, מרפאת בדרך הטבע, מתקשרת עם רוחות. אי אפשר לדעת מה היה שם, המקומות כל כך עתיקים, בעשן היוצא מן הארובה ראיתי פנים. זה כמו להיות באגדות, המומינים, נילס אולגרסן, נופים מצוירים, חזרה בזמן. בקיץ אין לחות, רק 15 מעלות גשם או 27 מעלות שמש. האוויר נקי וכמעט ואין אנשים. לצילום הזה התעוררתי. לעלה הבודד. לערפל. יצאתי אליו מן הבית. ירד גשם. הכל היה לבן. ראיתי רק את הדק הזה, שבלילה לפני קפצתי ממנו למים."

והשלושה השועטים אל האגם.

"סוף שבוע בבית קיץ בפינלנד, רגע אחרי סאונה. בתוכה הטמפרטורה מגיעה ל-90 מעלות, כולך שורף מרוב חום. סאונה טבעית עם אש ועצים, את חוטבת עצים ומחממת ג'ריקן גדול של מים. הפינים בונים את הסאונה לפני שהם בונים את הבית, הכל מעץ. את בסאונה ולידך יש אגם. המים קרים מאד באגם, בקיץ ובחורף, עם שכבה של קרח בה חופרים כדי ליצור בריכה קטנה. המעבר מהסאונה לאגם, הרגע בו אתה רץ למים הקרים, רץ ומתחיל לשחות, הוא רגע בו בא לך לצעוק, ואין לך מילים, הנוף, הבדלי הטמפרטורה המטורפים, ההתרגשות, כאילו נולדת מחדש, הוציאו אותך משקית, כל הגוף ככה, מרגיש בגן עדן. ואתה הולך לסאונה שוב ושוב, רוצה לשחזר את זה."

והעגורים.

"אגמון החולה, בזריחה, על קרון מחובר לטרקטור, הוא לוקח אותך בין העגורים כשמאכילים אותם. אם תלכי לבד ברגל, הם יעופו. זה "להתחרע" עם שתי מצלמות, כל הזמן להחליף עדשות. הם כל כך הרבה, את הולכת לאיבוד, מנסה עוד ועוד זוויות."

ואני חושבת על ההבדל, בין הצילום מפינלנד לצילום מישראל, על העומס מול הניקיון, רפרוף הכנפיים הרועש אל מול השקט, עכירות השמים אל מול צחות המים. והוא זקוק לשניהם. בלי השני האחד לא מתקיים.

ומה תספר לי מחר?

"היד חופשית לגמרי, אני נוסע לאן שאני רוצה בעולם, עם ציוד מושלם, מהמר, מזהה את הדרמה, את הרגעים בהם הכל מתחבר, את השמים, העננים, הערפל, את מה שהולך לקרות. בחיפוש אחר ה-צילום. תמיד יש אותו. אזהה אותו כשאגיע אליו. את האחד שישנה הכל, כמו המונה ליזה או העיניים של הנשיונל ג'יאוגרפיק. זה לא עוזב אותי לרגע, כל הקליקים שאלחץ יהיו לרגע הזה. זה שייכנס ללובר."