.. בעקבות ..

סירנה

..

עיר במדבר

..

ובליבה מקדש

..

soul mate

..

נאלמת

..

אי שקט

..

חשוף

..

העדשה הרגה את אלוהים

..

לבד

..

הסודות

..

מספרת הסיפורים

..

עזובה

..

אליל השבט

.. העדשה הרגה את אלוהים ..

אנריקה רוטנברג
(לא) עושה עצוב

לא שם על העולם. 
רק מביים אותו ומצלם.
לפעמים פוגע.
רוצה לזעזע אבל בחן.
להעציב בשמחה.
להתפשט ולהפשיט אבל בלי אינטימיות.
להתחפש בפרווה.
לקבל אהבה בלי להיות תלוי.
רומנטיקן מזוקן עם קונפליקט אחד, קרחת.  

מאת: שרית חביב

פורסם במגזין hDL בתים והחיים הטובים, גליון 37

קיץ. האובך האפור גורם לחום לרבוץ על המפלסים דרכם בין ובתוך בנייני הבטון הפצועים בדרומה של העיר, אלה שמעלית משא סוגרת נוסעיהם כמו היתה חללית לטבורו של כור גרעיני, אלה שכיעורם וצחנתם טומנת בתוכה הפתעות כמו אולפן הקלטות ובחורות בגרבי ברך. אני משוטטת בין קומות העולם החלופי, חשה בזרועותיו לופתות ומפתות אותי פנימה, לפתוח דלת ועוד דלת. תוכן התיק מתפזר על המדרגות, עיניים חקרניות לא שואלות את פשרי, ורגע אחרי שנואשת אני מבקשת לחזור, אני מוצאת את הדלת הנכונה, ועל סיפה נעצרת, מדמיינת עצמי נכנסת לבית שבתמונה, בגינה אני כאן - קירותיו עץ צבוע כחול, תקרתו גבוהה, מרצפות מעוטרות ומאוורר תקרה, טלויזיה על שידה מאולתרת, פרחי פלסטיק ורודים על תקרת ארון, ובמרכז, מיטה וכיסוי, אדום, מבריק, מתוח היטב, מפר את האיזון, מוציא החוצה את החורים שבקיר, צהבהבות הריצוף, עליבות שקע החשמל ונורת הפלואורסנט, קורא לחקור, מי שם ישן, ולמה הריק והפרספקטיבה המושלמת, מדויקת, מטרידה.

ואני נושמת ופותחת את הדלת, לגלות לבן מואר בתוך האפור, איש בחולצה לבנה וצמידי יד צבעוניים מקבל את פניי ומזמין אותי להתבונן, בטרם יתראיין. מבטיי הרעבים סוקרים תמונות גדולות המגלות קווי מתאר לכיעור מפואר, זיקנה מקומטת לא מטויחת, סימני מתיחה, ורידים, קפלי גוף ונשמה, בעיניים בוטות בחנו אותי הדמויות, עוררו בי עצב.

"בקובה הם לא עושים עצוב" הוא מנסה להרגיע אותי, זה שביים וצילם וחדר למרחבים האינטימיים ההם, "אני אומר להם לא לחייך, אפילו צועק עליהם, הם שחקנים נורא לא ממושמעים. וכמו בקולנוע, אין אינטימיות בצילום. גם בקטע נורא עצוב, אם את חושבת על זה, יש 100 אנשי צוות, צלמים, תאורה, מלבישה, רק את בוכה."

הוא – אנריקה רוטנברג, קולנוען, צלם, איש עסקים ונדל"ן, חי בקובה, איפה שלא עושים עצוב, איפה שאפשר לביים את החיים, לתת לעליבות משמעות.

הם – ניצבי 4 העונות – cuatro estaciones("בעברית תרגמו את זה לתחנות, בגלל הקונוטציות, אני בכלל רמזתי לבית המלון ההוא."): "חדרי שינה", "19 נשים ומיטה אחת", "המשפחה", ו"דיוקן עצמי". הוא עובד עליהן במקביל, מערבב, כבר 5 שנים.

המשפחה

"משפחה לא מתפקדת, ארבעה אחים והורים, אבל האם יש משפחה שכן מתפקדת? הם הכי קרובים ללקטים וציידים שאני מכיר. מנהלים שיחות על הדג שתפסו אתמול, או שכמעט תפסו אתמול, או הכנות לדיג של מחר. לא הצלחתי לגלות את גילם, כל פעם הוא אחר, ולא מסתדר, הם בעצמם לא יודעים."

"הם גרים 100 ק"מ מהוואנה, במקום בו אלוהים בטח לא עבר, אחרת איך יכולה להיות עיירה כזו, לא בטוח ששמעו שם על המהפכה. אני נוסע אליהם, פעם בחודש, עם רעיון, להלביש אותם כערבים, להביא להם את עגל הזהב, עם גודי'ס, פופקורן למיקרו, ואין להם מיקרו, חומר ניקוי לזכוכית, ואין זכוכית אחת, עם עולם הפרסום שמוכר דברים שלא צריכים. אני מגיע והם שמחים. לא עושה "נשיונל גיאוגרפיק", נותן להם תפקידים שביום יום הם לא עושים, לא פחם ולא דייג."

איפה התחלת לא לעשות "נשיונל גיאוגרפיק"?

"ב- dormir con, - חדרי השינה, sleeping with (רק באמריקאית זה סקס)."

"חציתי את האי, יותר משנה, 1200 ק"מ, צילמתי למעלה מ-700 חדרי שינה. לא הכרתי אף אחד. זה פרויקט שאפשר לעשות רק בקובה, לדפוק, בלי תיאום מוקדם, שלום, הבית שלכם נראה לי מאד מעניין. מה מעניין. אתם. אפשר לראות את חדרי השינה? מה זה, יש בלגאן שלם בחדר. אני מחפש את הבלגאן. מהר מהר הם הולכים לסדר. הדבר היחידי הקשה היה לשמוע 700 סיפורי חיים שהמצלמה פתחה להם פתח: של מי התמונה הזו, של אחי שנסע למיאמי, אוי. סה"כ חיפשתי אקספוזיציות על חצובה."

ומה מצאת?

"שאין שם אומללות."

גם בחדר עם מיטת בית חולים, וקרש בין כסאות?

"כן. אין כמעט חדר שאין בו אלמנט דקורטיבי: צילום, צלב, מנורות, פרחי פלסטיק. זו לא עליבות שאין מה להפסיד. והכל נכנס בחדר של 12 מ"ר, מטבח, חדר עבודה, ארונות - שיעור בעיצוב. בית שהיה פעם מפואר ואחד, חולק, חדר למשפחה."

רמזים לעושר שהיה שם פעם והתקלף ונסדק, כזה שהמערב משמר?

"עדיין יש בו בלטות שעולות 300 דולר למטר. שיש מעולה."

ואתה משתין עליו?

""בורגנות" צולם בארמון הנישואים, בו הם מתחתנים, בעשר בלילה, התגנבנו. אותו הם כן שומרים, לא משמרים."

והאנשים שמאחורי חדרי השינה?

"מעמד בינוני קובני. משכילים. החדר הורוד הוא של פרופסורית באוניברסיטה, בעלת 18 תארים בפסיכולוגיה, יש לה גם חדר ירוק ואובססיה לצבע. החדר עם הצלב הוא של מורה לאנגלית, מאד דתי, הבן כומר. זה שהצטלמתי איתו ככבשה בוידוי."

הוא אמיתי?!?

"התחפשתי לכבשה שמשקרת, והוא, כומר בן 20, רק גמר את המדרשה, מאד אוהב להצטלם. הכסא הכפול נועד לשיחה של זוג נאהבים, אלוהים והשטן בתא וידוי מודרני. זה לא הצילום היחידי איתו, הוא זמר אופרה, נגן פסנתר."

והנמר, ליאופולדו, זה גם אתה שם?

"כן, בבית השכן, בצילום שתוכנן 3 חודשים. ראיתי את הספה והתמונה, חזרתי לארץ, קניתי פרווה בשוורץ בנחלת בנימין. גלינה, תופרת לתיאטראות, תפרה לי את הכבשה, חזרתי לשם, וצילמתי. אני מכין 80% בראש, וכשאני מצלם אני מבקש מהרוחות שירדו, ובמקרה הזה הן ירדו."

הרוחות?

"בתי מיקה, אמנית וידאו ארט ענקית, לימדה אותי להזמין את הרוחות. זה לא הצליח לי הרבה פעמים. עמדנו כולנו, אפילו התאורן, וצעקנו: רוחות בואו. שאלתי אותה למה, והיא הסבירה שהן ביישניות. מאז, אני מזמין אותן בצניעות."

מה היא חושבת על האמנות שלך?

"תביני, היא באמת מוצלחת, בניו יורק היא מציגה במומה ובגוגנהיים ומוכרת עבודה ב-600 אלף דולר. בהתחלה, היא שאלה, אם תעשה פעם תערוכה, תוכל להחליף את שם המשפחה? היא המבקרת הכי קשה וצודקת שלי, זו שגרמה לי לצלם את מה שאני לא רואה, לביים. ילדים רוצים שההורים שלהם יאהבו אותם, ואני רוצה שהילדים יאהבו ויכירו בי, גם הבן, שלקח את החצי העסקי שלי, ויותר טוב ממני. התהפכו התפקידים."

מאיפה זה בא, הרצון לצלם בצורה הזו את עצמך?

"כארגנטינאי אני בוגר פסיכואנליזה. כל הפנטזיות שלי, החרדות, הפחדים, המיתוסים, במקום לספר עליהם אני מביא אותם בתמונה. זו בה אני עומד עירום ומאחורי ילדות בטור לא נגמר ("האסיר"), זה המיתוס. וזו בגיגית בגשם ("שביר"), זו החרדה - אחד מהצילומים שהיה לי ברור איך הוא יראה. חודש חיכיתי לגשם בשעה הראשונה של הבקר, בקר בקר בדקתי את מזג האוויר, עד שהגיע ורצתי להצטלם, ליד הבית, על הים."

איך זה לראות את עצמך המצולם? אתה חש בפער בין הדמות המצולמת ובינך?

"נתחיל מזה, שאני לא חייב לאף אחד כלום, אין לי לא דגל ולא דת ולא ערכים מקודשים, אני קצת אינפנטילי, ויכול לומר שאני משתין על העולם. אני גם מסתכל על המשחק, נורא קשה לי להיות אובייקטיבי, אני בא מעולם הקולנוע, ורגיל להסתכל אם הדמות שצילמתי משכנעת או לא. גם את עצמי אני מביים, ורואה בעצמי דמות. ואין אינטימיות בצילום, אני לא לבד עם עצמי בגיגית, יש שם אחד עם רפלקטור שאני צועק לו לתת, כדי שהזין שלי לא יצא קטן מידי."

"אם אני לא מביים זה לא מעניין אותי. אני מכניס אלמנט שלא שייך לצילום, אחרת כולם בפוזה, גם את, אלא אם כן אתן לך לעשות משהו שאת לא רגילה לעשות, ואוציא אותך מהפוזה לפוזה אחרת."

איך היית מצלם אותי?

הוא שותק.

כדי להציל, אני עוברת עונה, ל- 19 נשים ומיטה אחת.

האשה שהמיטה שלה היא זו שיושבת לידך ב"אלכוהולי"?

"כן. צילמתי את עצמי איתה בעירום, בעניין של כך אגמור את חיי. ואז היא שאלה אם אני צריך עוד מישהי, והזמינה את כלתה, והכלה שאלה אם צריך עוד מישהי, והזמינה את גיסתה. נשים רגילות, נשואות, גרושות, ממוצעות, בנות 18 עד 78. זה התחיל ממציצנות, והמשיך לתפיסת הגורל הדומה שלהן. הן במצב שהן לא יכולות לצאת מחדר השינה, שמסמל את החיים. גבולות החדר הזה כגבולות החיים."

הסתבכת מלצלם אותן?

"בעיות עם פמיניסטיות, למה לא גברים, שדווקא צילמתי כמה, סטריאוטיפיים, עם כרסים, אבל זה לא עבד עליי, פחות חזק. טענות של פורנוגרפיה וזילות, והרי אין טיפה ארוטיקה וטיפה אינטימיות, להיפך."

איך היחס בקובה לעירום? לגוף?

"בקובה הכנסייה לא שלטה ב-50 השנה האחרונות, אין שם בעיה של חשיפה. ברגע ש-3 הסכימו, זה כבר נראה נורמטיבי, אם אשתו של חוסה יכולה, אז גם אשתי יכולה. הבעל היה מחכה בצד, בודק עד כמה אני מגיע. ואני רק שאלתי, תראו לי איך אתן ישנות, איזה תהליך אתן עוברות עד השינה, מרגע ההתפשטות, חברות שמרכלות לפני השינה, אוננות."

"הקובנים מממנים ניתוחים פלסטיים, לכל אשה שמרגישה לא טוב עם גופה, זה לוקח זמן, אבל אם היא תתעקש, זה יקרה. הם אשפים ביחסי ציבור, מתעסקים בטפל. "חדרי שינה" הופיעו מטעמם בכל העולם, בבחינת אין לנו מה להסתיר."

איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"בסופו של דבר אני שייך לשם, מזה 20 שנה. אחרי ש-50 שנה הומוסקסואליות היתה מחוץ לחוק, אנטי מהפכנית, ב-5 השנים האחרונות המשטר ביקש סליחה על טעויות העבר. כמו כל דבר בקובה הם הלכו להגזמה, הפיקו תערוכה בנושא, וביקשו מאמנים עבודות. הם באו אליי כי הם חשבו שאוציא תחת ידיי משהו יותר פרובוקטיבי, תחת וזה, ואני בכלל הלכתי לכיוון מה היה קורה אם עמוס גוטמן היה חי היום, הוא תמיד שמר על המראה, והיה רומנטיקן. העבודה ("הסוף") צולמה במיטה שלי בארץ. איתי אריאלה שביט, אמנית וצלמת שגם נורא אוהבת להתחפש."

היא משכנעת כגבר

"כן, משכנעת בכל תפקיד, גם של צ'ה המזדקן, שנמצא מסתובב בנגב. זה סתם בלוף שהוא מת."

מה יהיה הפרויקט הבא?

"קנגורו. עשיתי צילום אחד שלא הצליח. זה בדרך כלל לא מצליח, זה יחזור ברעיון אחר. אני עובד על המיתוס השקרי והסטריאוטיפי של האישה הקובנית המולטית. אבולוציה שמתחילה באהבה בין איש מבוגר למולטית צעירה, ממשיכה לוויכוח, הרמת ידיים, ולבסוף עזיבה ומשיכה ברגליים."

כמה צילומים גנזת?

"הרבה, אני יכול לחיות עם אחת מ-20 עבודות. לאהוב זו מילה גדולה מידי. ביקורתי לא יותר משכל אמן אחר."

וחוץ מצילום? אתה הרי איש של תקופות, כל תקופה בוחן משהו אחר ומתפרע עליו.

"לא. ביימתי את חיי דיי. לא מתבטל, עושה, לא חושב. מצלם ומצלם, ואם לא יוצא טוב, לומד. רציתי סוציאליזם, נסעתי לקובה, חשבתי שהיא המקום, הכי קרוב לאדמה שיש, מקום שיאפים עוד לא הגיעו אליו."

מלבדך

"יאפי יחיד בחברה מאד סולידרית. ב-93 כשהגעתי הכרתי מולטית יפה, הזמנתי אותה לארוחת ערב והיא אמרה, אוי חבל היום זה יום ההולדת של אמא שלי, אכפת לך שאזמין גם אותה, כשבאתי לאסוף אותה, היא אמרה, אתה לא יודע מה קרה, דודה שלי באה לבקר את אמא, אכפת לך שגם היא תבוא. ואני בקטע אנתרופולוגי אמרתי בטח. הסתבר, שבכל פעם שהזמינו אותה היא הזמינה שכנות תחת אותו סיפור. זה מאד מצא חן בעיניי."

והיום?

"אחרי 20 שנות חשיפה לתיירות, אנשי העיר יותר מרוכזים בעצמם, ממוסחרים, פחות סולידריים. לא בטוח שהרומנטיקה שאז ראיתי באמת היתה רומנטיקה."

עדיין רומנטיקן?

"לא הכרתי אחד שלא. כתבתי רומן: la mujer de su vida, האשה של חייו. גבר בן 50 ואשה בת 24. נכתב כאילו מתרחש ברפובליקה הדומיניקאנית, כי פחדתי שהשלטונות בקובה יתחקו אחר עקבותיה."

אוטוביוגרפיה?

בשום פנים ואופן. אובססיה. אני מקדיש את כל העבודות שלי לגרושתי אלה, האחת והיחידה."

רק ספרדית? הספר, שמות העבודות, גם החלומות?

צוחק. "יידוב היה כאן בפתיחה. היחסים שלי עם העברית טובים מאד, רק המבטא."

חוזר לכאן?

"מתחיל תהליך. תל אביב היא מדינה אדירה. נסעתי לקובה כמזוהה עם הסוציאליזם, היום מילטון פרידמן הוא שמאלני קיצוני בשבילי, ואם המדינה הזו עדיין סובלת ממשהו זה משאריות הסוציאליזם."

קובה או ישראל?

"מדינת ישראל – קובה."

אמנים היום, קפיטליסטים יותר?

"אמנים צריכים להיות סוציאליסטים, זה מתקשר להומניזם, נגד הקפיטליזם החזירי. אבל כמי שבילה הרבה שנים בסוציאליזם, המסקנה היא שאי אפשר לחלק עוני, אפשר לנסות לחלק בצורה נכונה קצת יותר עושר."

נדמה שאתה לא מתעסק רק בעצמך

"אני מוחה! גם אני מתעסק רק עם עצמי. כשביימתי את "נקמתו של איציק פינקלשטיין", בפסטיבל במונטריאול עיתונאית שאלה אותי למה סרטיי לא עוסקים בקונפליקט הפלשתינאי-ישראלי, עניתי שיש לי קונפליקט רק עם הקרחת שלי."

"זה חלק מהפרוורטיות שלי, כך אני מבטא אותה, בפסיכולוגיה פרוורט משקף את עצמו בכל סיטואציה, גם בחדרי השינה, גם בנשים העירומות, גם כזאב עם קורנפלקס ביד."

אבל אתה נראה שם דב. ולמה על ארבע עם חזירים?

"תכתבי שאני לא נוהג להסביר את הצילומים שלי, ולבקשתך אחרוג ממנהגי. נכון שהאינטרפרטציה הברורה היא אני חזיר בן חזירים, אבל מכיוון שסבתא שלי מתה כבר, זה צילום על אומץ, האומץ להצטלם ככה."

מה הקשר לסבתא שלך?

"היא לא יכולה לתת לי מדליה על אומץ. אני מנסה להיות אדם חופשי בארצנו. לא חייב לאף אחד כלום. מודה אני שאני בורגני, שיכול להרשות לעצמו להצטלם ולצלם את הצילומים האלה. אבל בחוקי האמנות אין איסור על בורגני להתעסק בבורגנות."

אתה אמן בלתי תלוי?

"אין חוסר תלות, אחרת הייתי מצלם ומסתיר או שורף. לא תלוי בממסד, שלא יחבק."

ועכשיו, אתה יכול לענות לי, איך היית מצלם אותי?

"בקובה אי אפשר להתחיל את הבקר בלי להגיד למזכירה, אהובתי, יפה שלי, מה שלומך הבקר, בלי לגעת בה בחביבות, בלי זה הן נעלבות. הייתי רוצה לצלם אותך בעירום, אבל היום, אחרי קצב, נמנעתי מלהגיד."

הנחתי עירום, עניינה אותי הסצינה

"הייתי מדבר איתך, לומד את הפחדים שלך, ומשם יוצא. גם באמנות שלך, הכתיבה, את לא מתפשטת מיד, את לא הולכת לפסיכולוג ובפעם הראשונה מספרת את הכל. כמו בכל, גם באמנות, לזמן משמעות."

הגיע הזמן, לתת זמן, למילים לשקוע, לצאת מסרט הקולנוע, כשהתמונות עדיין רצות מול העיניים שמסתנוורות מהאור שנדלק פתאום, מפר את האינטימיות שתוכננה בקפידה להכיל אותך, חשוכה, מהדהדת, לאפשר לך לשכוח ולסלוח לחיים הרגילים שמחוץ לה. הצצת ונפגעת, דמעת וצחקת, גם לך תפקיד, גם אותך מביים מישהו, לא סתם הגעת לכאן, אתה מחפש את המסר, תר אחר המשמעות, הסיפור, התמונה המדויקת שתרכז את פחדיך כולם, תראה מסלולם. ואף שתביט בה מן החוץ, תדע, גם זה אתה.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה