.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חתול
..
ל"ג בעומר
..
מדבקה
..
תאומים
..
יחפים
..
קשה, אבל אפשרי
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. אמהות ..

את הכל אפשר להסיר במגבון לח
המסע שלי לאמהות הנכספת היה ארוך,
הוא עבר בתחנות של אולי אני לא צריכה להיות,
מפחדת להיות, דרך אני צריכה ללמוד קודם, להתקדם,
לעבוד, למצות את חיי, למצוא את האיש המתאים להיות איתי,
עם ילדיי שטרם נולדו. כשכבר רציתי התברר שלא די לי בלרצות,
וגם אני, כן גם אני, עברתי טיפולי פוריות, שיום אחד אולי אוכל
לשחרר את כל שכתבתי במהלכם ואני עוד שומרת.
ואז ההיריון, מסע כשלעצמו, והלידה.
ואז מתחיל מסע אחר, מהסוג שלא ידעתי כמותו,
מהסוג שאין לו סוף ואין בו חוקיות וסדר,
וברגע מתהפך עולמך עלייך.
שום דבר אינו כשהיה.

.. תאומים ..

*

אתה יונק אותי אליך בעוצמה וברעב, לא עוצר לנשום או לחשוב, ואני מתמסרת, הופכת צמאה וחסרת נשימה, נדבקת ממך ומתאווה לינוק מפיית בקבוק המים הגדול, כאן ועכשיו, אין אצלך פשרות, כשאתה רוצה אתה צורח, ואנחנו לא מתווכחים, אצים למלא את רצונך, לספק את צרכיך, לחזות ברגע הפלאי הזה בו אתה נרגע, עוצר בשנייה אחת לא צפויה, פוקח עיניים גדולות אלינו, ומחייך עם ובלי הלשון, מגרגר ומדבר, ממיס אותנו שלולית לשפתיך האדומות המלאות, שכבר בבית החולים, ביקשו ממני לאהוב אותך, גם כשעצמת עיניים רוב הזמן, ואבא קרא לך תולעון, בגלל שהיית רזה כזה, והצלחת להשתחרר מהבגדים, להעביר רגל אחת לצד השני של המכנסיים ויד לחולצה, ולא משנה כמה הוא הקפיד על הוראות ההחתלה של זהבה, הקיפולים והגומי, ואני כעסתי ולא הבנתי איך הוא לא רואה ורק אהבתי אותך יותר.

והשינה שלך טרופה, אתה מתפתל ונאבק באויבים לא ברורים, מכווץ אגרופים אל מול עיניך, משפשף, שורט, וכשהם בלתי נסבלים, אתה זועק אליי לבוא להציל, והבכי בדמעות רטובות, נדבק לי לצוואר כשאני מחבקת אותך חזק, לגרש את השדים, את החלומות הרעים, וסבתא שלי, סבתא רבא שלך, קנתה לך עפסה שזה תכשיט מזהב ומאבנים תכולות ובאה לעשות לך קססייי, שזה טקס לגירוש עין רעה, ואמא שלי, סבתא שלך, הניחה ספר תהילים מתחת לראשך וספר תנ"ך לרגליך, ואני, אמא שלך, דיברתי בקול הכי חמור שלי להזהיר וניגבתי את המצח עם יד פתוחה. משהו כנראה עזר, אתה עדיין מתנועע בשנתך, אך היא רגועה יותר, לפעמים אתה אפילו מניע שפתיים בתנועות רכות ומחויכות כאילו לא החלטת אם לאכול או לחייך.

ואתה מקנא לי, מביט בי בעיניים עצובות כשאני מדברת לללי, או מרימה אותה אליי, התחינה השקטה שלך צובטת לי בלב שזקוק לחיזוקים עכשיו. האם על זה דיברו כשאמרו לי שבנים הם מאהבים קטנים?

**

את לא רוצה לינוק. מעווה את פנייך אליי, מושכת שפה תחתונה פנימה, מייבבת יבבה מתפנקת שנשמעת כמו סירנה רחוקה עם קיטור של אוניה עם צפצפה מהסוג שמעצבן במסיבות חתונה, או כמו שאבא שהקליט אותך לצלצול של הטלפון שלו אומר, שאת מגרגרת כמו גרמלין לפני חצות. אבא חולה לך על התחת. זה קצת מחמיא כי את דומה לי נורא, רצינית ומתפנקת, פוקחת עיניים גדולות נורא כשאת מתעניינת במשהו או נבהלת, מאדימה כשאת מנסה להתרומם ומתוסכלת מחוסר היכולת שלך לזוז.

אני מדקלמת לך:

"חיפושית לי קטנטנה

אוי כמה היא מסכנה

היא כל כך רוצה לברוח

אבל אין לה

אין לה כוח"

כשאני מדקלמת את עוצרת את כל מה שאת עושה, מקשיבה בריכוז, שניה אחרי את יכולה לצרוח שוב, בדרכך הנסיכית. את נסיכה בת לנסיכה האם. את מכשפה יותר מאמא, זה אני יודעת מהלב האדום שהיה לך על הלחי כשיצאת ממני, או החתול השחור שהופיע לך בזוית העין ששרטת בציפורניים דקיקות כמו נייר. את גם דומה למישמיש, עגולה ורכה, וגם לגוז'גוז'ה של ננוצ'קה, מחביאה בבצק של הלחיים התפוחות שלך, סודות טעימים ונעימים. הכי אני אוהבת את זה שאת מאוהבת בפרפרים הצבעוניים השקופים שתליתי לך על הוילון הלבן, ובאור שעובר דרך הכנפיים שלהם אלייך, אליהם את מחייכת חיוך מלא, לא חצי ולא רבע, והשפתיים המצוירות שלך גוברות על הראש המוטרד.

שניים לי. אני זוכרת היטב את הרגע בו התבשרתי על כך שיש בגופי שני עוברים, ואחריו את הרגע בו התבשרתי על מינם, בן ובת. אחרי שנרגעתי והודעתי לכל מי שצריך, מיהרתי לקנות נעליים נוחות במיוחד. אחרי טיפולי פוריות ארוכים, השמחה על בואם היתה שלמה. ההבנה שמדובר בחידה שיהיה עליי לפצח מידי יום, הגיעה אחר כך. גם היום, כשהם בני חמש, ואני בוגרת סדנאות להורי תאומים, וניסויים ותהיות וטעויות, אני מתבוננת בהם מתעקשים שאם לאחד נשבר דגל יום העצמאות, אז יקנו רק לו, כי לאחר כבר יש, ושזה לא בסדר שהוא רוצה גם, ושהוא מתפרץ לי למילה, ושאני לא נשארת מספיק לשחק איתו בגן כמו שאצלה.

חיים בהשוואה.

כשכתבתי את "תאומים" ברגעי ערות עייפה של אמהות טרייה במיוחד, חשבתי שאני פשוט מתארת מצב קיים. כתבתי לשני קבצים נפרדים הנושאים את שמותיהם של תינוקותיי. רציתי לנצור את החוויה שלי אותם כשאך יצאו ממני. קצת אחרי, ביקשתי להצטרף לסדנת כתיבה, ושלחתי אותם, הטקסטים האחרונים שהצלחתי לכתוב מזה זמן. כשהקראתי אותם בכיתה, השתררה שתיקה ארוכה. כשסופסוף נשברה, בזה אחר זו שיקפו בפניי אנשים את יחסי השונה לילדיי, את התוויות שאני מצמידה לקיומם הפעוט, את ההשוואות.

כל חיינו אנחנו עסוקים בהשוואות, מי יותר מי פחות, מעניקים ציונים, הערות, מחמאות. יש בנו צורך למדוד, לבחון דבר ביחס לדבר אחר, לקבוע לו ערך. הייתי רוצה לחיות בעולם בו הערך מוחלט, כל אחד הוא שלם כפי שהוא, וזה כל היופי, וזה כל העניין, שיש לכל אחד גוון אחר, והוא פשוט, מה שהוא.

וילדיי? אני מאפשרת להם נפרדות ככל שאוכל, מזכירה לעצמי שהתאומות שלהם היא עוד אחד מהאתגרים שהציבו בפניהם החיים, ושעם הזמן, הם ימצאו את דרכם ויהיו שלמים עם עצמם, יפהפיים, כפי שהם בעיניי.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה