.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
oh my blackman
..
אגן קטן
..
מריבה
..
יום בארבע מערכות
..
עכשיו טוב

.. אשה ואיש ..

יש משהו בחיבור הזה הבלתי מוסבר,
בלתי נהיר, בין האחת, רכה, מפתה, מתמסרת,
מעמידה פנים לקשיחות לב ומסתירה את שברונו,
לבין האחר, איתן, זקוף, מלא בעצמו,
נדרש להוכיח ולהיות מוכח.
רבות נאמר, הושר, נחקר, נכתב, והחידה נותרה על כנה.
והרטט הזה שבלב ובבטן שקושר בינו לבינה.
והריסים הארוכות והזרועות החזקות.
והתשוקה המסנוורת שאי אפשר אחרת.
והערבוב בין לילה ליום, בין רגעי ערות לזמן חלום.
סיפור נרקם.

.. עכשיו טוב ..

אפריל 2010,

בין פסח ליום העצמאות

הלילה שאחרי ערב יום הזיכרון. מאוחר נורא.

רגע לפני שהוא מזדחל למיטה, היא מרגישה בכפות רגליו חרישיות על הרצפה, הידיים שלה נשלחות לקבל לתוכן את גופו החם, שמידותיו מידותיה, לכסותו במצעיה הבהירים, מקומטים מגופם שנע בהם שבועיים והיא לא מחליפה כדי להריח אותו בבקר, כשהוא כבר במקום אחר ולא ברור אם היה. היא מניחה את ראשה על העור המתוח, ידו מובילה אותה להרגיש עד כמה הוא רוצה בה, הם מתעלסים בשקט, משהו קרה, היא פוקחת עיניים לראות את העיניים החדשות שלו.

"העיניים שלך" היא נצרדת.

הוא שותק הרבה לשאול בשקט:

"מה ראית?"

היא מפחדת לטעות, לעורר שדים:

"מבט של ציד, של כובש" אומרת,

"לא היתה בו אהבה" לא אומרת,

"כשיצאתי ממך בבקר, החלטתי להיפרד. דיברתי על זה עם חברים, הייתי כבר בטוח שזה יקרה"

"למה באת?"

"לא יודע"

הלב מתכווץ לכדור ברזל, תקוע ולא נותן לנשום. היא עוצמת עיניים חזרה לעצור את הכל.

"מה עוד קרה? בחורה?"

כנות מהולה בתחושה שהזמן שלהם קצוב מאפשרת לה לדייק בשאלה, היא חושבת בעצב. 40 שנה הלכה במדבר כדי להגיע לכאן, לטעום מהארץ אליה לא תיכנס.

"פגשתי אצל ירון את נורית, חברה שלי לשעבר, עישנו ביחד, פלירטטנו". הפוגה. "נישקתי אותה".

יבש לה בפה, כמו נטלו ממנו את כל הרוק שמילאה בו הלשון שהסתובבה בחללו, מלטפת, נלחצת אל החך, מרפה. היא רואה איך כף ידו היפה על ורידיה הכחולים הפועמים מלטפת מותניים צרות אחרות, מצמידה אותן אליה בתנועה ארוכה,

"אני צריך את החופש, את ההרפתקאות, לפגוש אנשים, לאהוב אותם, לחיות, להתפרע" הוא קוטע אותה בבהילות של ילד.

"גם אני" היא רוצה לצעוק חזק, כמו שהיא גומרת והגרון שלה רועד, "גם אני רוצה לעזוב הכל ולברוח ולצרוח."

"90% שאת לא האחת." קימט אותה ודרך.

עכשיו כואבות לה האוזניים, צווחה דקה קורעת אותן.

*

יום העצמאות על זיקוקיו בחוץ.

חבוקים במרחב דלת הפלדלת הפתוחה לחשיכה של חדר המדרגות, הם עומדים להתיק עצמם זה מזו. שערם האסוף רטוב על החולצה והכתונת הפרחונית, הגומיה הדוקה בשערה, מותחת אותו לאחור, מרושלת בשערו. שבע עשרה שעות שהם אחוזים, לא עצמו עין אלא לשניות של הזיות על עצמם במקום אחר, שתו לגימה זעירה מקפה בלי סוכר, שטפו עצמם תחת זרם מים רותח ואחר כך קפוא, לחזור להתבונן, לדבר, לאהוב, לצחוק, לבכות, להיות. כל רגע הוא יחיד ואין אחריו דבר.

בדרך למסיבה היא מגבירה את המוסיקה ברדיו. שירים שמחים עד זרא מתנגנים לצד קולניות שדרנים מתלהבים. כובע הבוקרים שהשאיר לה מתגלה ככבד לראשה. עוד הספיקו להתייעץ מה תלבש שיתאים לו, שמלת מיני חומה קצרה עם חגורה ומגפיים קשוחות. זו היתה השיחה האחרונה. היא אמרה שלא יכלה לכתוב לו חזרה הודעה כי הכל נשמע לה פשוט מידי למה שהיא מרגישה, המילים הפכו קטנות וסתמיות.

במסיבה הכל קיפצו סביבה כאילו האדמה היא טרמפולינה ענקית והיא מתנודדת מחפשת איזון. שניה לפני שיצאה מהמכונית לתוך הבלגאן, אזרה אומץ להגיד שהיא רוצה להמשיך. אמרה מהר לפני שתתחרט, יודעת את הבהלה שלו מול המילים שלא אמרה עד עכשיו בקול, את השתיקה הארוכה שתבוא ותתגבר בקלות על הרעש והטירוף אפילו שהיא עומדת ממש על הרמקולים הגדולים, איפה שהג'אגלרים מתאמנים להופעה. בחורה דקיקה, יפה להכאיב, שערה השחור משוך לאחור, מהודק בפרח מלאכותי, משחקת באש, קרבה אליה ומתרחקת. החום מהפנט אותה. שובלי העשן ועקבות האש באוויר הדחוס דוחפים אותה ליפול על ברכיה לחול, היכן שניתזים הגיצים, להתפלל בעיניים שרופות שתצליח לחיות עם החור שייפער ויגדל בימים הרבים שנכונו לה או שפשוט תמות.

*

רק לפני שבועיים,

בתוך קפסולת זמן, שכבה פרקדן על מזרן, לא מרגישה באבנים הקטנטנות של המדבר שרועות תחתיו, לא יודעת את הצינה המשתקת שמחוץ לאוהל הבד, רק כפות ידיים ושפתיים וגוף ושיער ועיניים ולשון ומים של זיעה מחליקים על מצע רטוב של סדין מוכתם. וצרידות הציפורים הצורחות שבקר, מנסות האחת להשתלט על מרווח הנשימה הקצר הפנוי של האחרת, וקולות האנשים הדשים בענייני הקיום, ומוסיקה הולמת באסים מתנפצים על סלעים מהדהדת ביקום האחר, זה שמחוץ לכאן ועכשיו.

כאן ועכשיו לשונו מטיילת על מותן מצומררת, זו הלשון בה הציע לה הרפתקה. מיכל של פעם שלחה ידיה אל השמלה המוטלת להתלבש, מיכל של עכשיו עצמה עיניה חזק ונשמה אל תוך הבטן עמוק, מוכנה לאהוב אותו בכוח שלושה ימים ולילות ארוכים של פסטיבל, להתמסר למתיקות מגעו בלב שנפתח אליו, הלב ששתיהן חשבו שנסגר.

מיכל של פעם יצאה מן האוהל להזין את הלב השבור בדמעות ובעצב, רועדת צעדה בכפכפיה חוככת בדעתה מה יהלום יותר את מראה השברירי, המדבר החשוף והמאיים שטוף באור לבנה מלאה, או הנשים במאהל ובחדר שמולו, נכונות לחבק ולעטוף ולאהוב אשה חבולה, להגיד שידעו שזה יקרה, רק הזמן, הזמן לא היה ברור. והזמן יקר, והצעד נכון, והגברים כולם ילדים והיא הרי נהדרת.

מיכל של עכשיו נרדמה בזרועותיו, שלא הפסיקו לאחוז בה, מתעוררת לראות אותו מביט בה, הלום שינה, עיניו רכות, פוסעת לצידו עטופה בלונגי כחול, למקלחת מאולתרת של מים קרים לצד האוהלים, צורבת בקצות אצבעותיה את מגע תלתליו הצהובים וקווי הגלים הכחולים בקעקוע שבשכמותיו כשהם מהלכים עירומים אל תוך הריק של המדבר, מערבבים עצמם על מחצלת קרועה לצל מרוחק של עץ שהבדיל עצמו ביופיו.

עכשיו טוב.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה