.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
oh my blackman
..
אגן קטן
..
מריבה
..
יום בארבע מערכות
..
עכשיו טוב

.. אשה ואיש ..

יש משהו בחיבור הזה הבלתי מוסבר,
בלתי נהיר, בין האחת, רכה, מפתה, מתמסרת,
מעמידה פנים לקשיחות לב ומסתירה את שברונו,
לבין האחר, איתן, זקוף, מלא בעצמו,
נדרש להוכיח ולהיות מוכח.
רבות נאמר, הושר, נחקר, נכתב, והחידה נותרה על כנה.
והרטט הזה שבלב ובבטן שקושר בינו לבינה.
והריסים הארוכות והזרועות החזקות.
והתשוקה המסנוורת שאי אפשר אחרת.
והערבוב בין לילה ליום, בין רגעי ערות לזמן חלום.
סיפור נרקם.

.. יום בארבע מערכות ..

*

ג'ון חוצה את הרחוב. הכתפיים שלו יושבות בחליפה האפורה הכהה, כאילו נתפרו בידי חייט עלית. שיערו השחור המלא מסורק בקפידה שאפילו הבריזה של שעות אחר הצהריים לא יכולה לו. ידו השמאלית מורמת בקלילות מחושבת לקרוא למונית הצהובה. היא נעצרת סמוך אליו כמעט בהדרת כבוד. אף מכונית לא מצפצפת.

הוא מדייק להגיע. השולחן הקבוע שלו מחכה. המלצר מסיט את הכסא לזווית הנכונה.

חצי שעה עברה, שתי סיגריות ומשקה, כף היד שלו הגדולה נוגעת בשלה. כשהיא אוספת אותה מהשולחן היא משירה אליו מבט להבין אם זה היה במקרה, ומנערת עצמה לדעת שאצלו אין דבר כזה. לרגע חשבה שמשהו זז שם בעיניים השחורות שלו בלי האישונים. מעניין אם נולד ככה. לא, יותר מתאים לו לעצב את העיניים האלה לעצמו כדי להסתיר.

"אוה, ג'ון, ג'ון"

היא רוצה להיאנח ולהבהיר לו שזה לא יקרה אפילו שהיא רוצה.

במקום, היא מציתה סיגריה נוספת, קל לה יותר להניח אותה בין השפתיים הצבועות אדום דם ביד אחת, ולהעסיק את היד השניה בלחכך את גלגל המצת.

"אמרת שאתה צריך לדבר איתי על עסקים ?"

"את נראית ממש טוב."

"אני עייפה. ספירת מלאי של סוף שנה."

"לא רואים."

"ובכל זאת, מה?"

"אנחנו רוצים לקבל את התיק של "לורן". הם מציגים אצלך בבית הכלבו. רציתי שתספרי לי מה יגרום לנו לנצח."

היא שואפת שאיפה ארוכה, משחררת עשן לבן מריאותיה.

רייצ'ל יפה אחרת. כל אחד מהמרכיבים לא מסביר את השלם המסחרר. אולי זה העצב שמסתתר אחרי כל שריר וקו בפנים, בשיער, בצוואר, ואפילו במתאר המותניים. כן, אולי זה העצב שמשך את גלגלי העיניים של ג'ון אליה. הן עצובות מאחורי האישונים, הוא רוצה להגיד לה ולא.

"כמו שאני מכירה אותך, קראת כבר הכל, שמעת, ראית, יש לך עין חדה לאנשים, אז גם ניתחת את לורן כשבאה אליך, וכמו שאני מכירה אותה, היא נתנה לך בריף מדויק."

והותירה אחריה שובל של ריח ורכות, הפוך ממני, היא חושבת במרירות, טרודה במספרים המשמימים והמאיימים של הנהלת החשבונות. זו מעבירה ימיה ולילותיה כמו המוצרים שהיא משווקת, עטופים יפה, נעימים למגע, מלאי הבטחה.

"רק הקפה. תודה" היא מסמנת למלצר המתקרב שילך, מסמנת לג'ון שהפגישה הסתיימה. היא לא תשתף פעולה עם התכסיס הזול הזה.

הוא מסתכל איך באצבע דקה היא מכבה את שאריות הסיגריה בתנועות קטנות ממהרות ללכת.

בחוץ קר.

**

ריטה ניגשת לפתוח את הדלת. חולצת טרנינג אפורה רחבה למידותיה מונחת עליה ברישול חושף כתף. מכנסי התחתונים שלה מציצים כשהיא מרימה ידיים להסיט את שרשרת המנעול. שעה לא ברורה של אחר צהריים אפור במיוחד. היא בדיוק מזגה לעצמה קפה מהמכונה, לעזור לפתוח את העפעפיים הדבוקות משרידי האתמול, כשדפקו.

לא מספיקה להציץ מהפתח שנחשף והוא נכנס, בדחיקות לא אופיינית, הודף אותה אל עבר דלפק המטבח הגבוה, ידיו מחזיקות במותניה בעוצמה שמאיימת לפוקק אותן. רגליה הגרובות בגרביים מרושלות נמתחות להיאחז משולבות סביב גבו. היא נענית לנשיקה הדחוסה, אוחזת בראשו.

כבר למדה להתרגל לראות אותו מחכה לה מחוץ לדירתה, כשהיא חוזרת מבילויי הלילה שלה הלומה עייפה וחרמנית במידה הנכונה, לרצות להתחיל ולסיים איתו בוקר מאוחר. לדבר אחרי, כשהם שכובים מזיעים, הוא על הגב והיא על זרועה תומכת את הראש בכף היד, על כל מה שעולה על דעתו הצלולה לשמוע את דעתה המעורבבת. היום, תפס אותה לא מוכנה. עשר דקות מאוחר יותר אולי הייתה ערה מידי.

צלצול חד קטע את ההתגפפות.

היא נחלצת בקושי לפתוח את הדלת לעוד מסתער. רק שזה שייך ל"אידיאליסטים הלוחמניים" בחייה. אלה שהלילות שלה מורכבים מהם.

"ג'ו שר שיר מחאה ב"דנג'ן" נגד המלחמה. את באה?", הוא מתעלם מג'ון שמיישר את העניבה, רוכן לנעליים ששמט מכפות רגליו אי שם בדרך מהדלת לדלפק.

"רוצה לבוא?" היא שואלת.

"לא."

"ואם לא אלבש תחתונים?" היא מסננת בשקט נושפת בעורפו.

שעה אחרי הוא בערב שלה. מרתף מעושן מלא בטיפוסים בוהמיינים, מתחכמים, עממיים מידי לטעמו. הוא בקושי מסתיר את שאט הנפש שלו מדלות החומר סביבו, מרגיש מובחן מידי באיכות בגדיו המחויטים ובזקיפות קומתו גם כשהוא יושב עמם על כסאות העץ החורקים, רחוק מידי מריטה. לא יכול אפילו להתרכז בחצאית השחורה השסועה שלבשה לכבודו. מנסה לא להקשיב לדיבוריו המייגעים של הבחור שלא רק שהעז לקטוע אותו גם התיישב ביניהם, מסרב לזוז.

"יש אהבה

יש אהבה

למצוא"

שר- מדבר גבר שחור, עדין מראה, ישוב על הבמה המאולתרת.

"במקום הכי נורא

הכי נורא

הכי נורא"

נדמה שהוא מסתכל לו בעיניים, כאילו היה האחד שמקשיב למילים.

"יש אהבה

יש אהבה

בכל מקום"

ואולי, הוא עיוור.

***

ג'ון שוכב פרקדן על המיטה המוצעת סדינים בצבע לילך מעודן, כמעט לבן. מנורת הלילה הקטנה שלשמאלו מטילה אור מדויק על דפי נייר הכתיבה הצהובים, אליהם מגיעים הרעיונות שצצים לו במצב הזה של ערות חלקית. כשהם ממש טובים הוא מדגיש אותם בסימני קריאה מתפרצים ובקווים תחתונים רבים שחורצים את העמודים שאחרי, כמו קול תשואות קהל בלתי נראה.

היא מתקרבת אליו בכתונת לבנה עם פרחים מצויצים בשוליה ובמחשוף המעודן הנתמך במחוך, מדגיש את מלאותה.

"ג'ון"

היא מפנה את תשומת ליבו אליה, תוך שהיא מתיישבת בקצה המזרון הקשה מקלפת לאט נעל עקב לבנה קטומה ואחריה נעל שנייה.

הוא נפנה אליה על צידו להקשיב.

"מה חשבת על השכנה החדשה?"

ברגע ששאלה, התחרטה ששאלה. אמה ניסתה ללמד אותה לעכב את המילים עוד קצת בפה לפני, שאולי תתחרט. "לא כך בטי, לא כך נוהגים".

"מאיזו בחינה ?" שמעה את קולו המתעכב מעורבב בקולה של אמה.

רצתה לענות לו ולשאול, אם היא יפה בעיניו, אם חשב עליה חוזרת הביתה לבד בתום המסיבה, אם חד הורית בסביבה זוגית ומשפחתית להפליא. רצתה לענות לו את כל המחשבות שהולמות בה במחזוריות מאז יום ראשון. מסיבת יום ההולדת של הקטנים, הזמינה את השכנים על ילדיהם, וגם אותה, שכנה חדשה, שהתדפקה על דלתה אותו בוקר, מנומסת שכמותה. טעות, הבינה, כשראתה אותה נכנסת עם מתנה עטופה בנייר עטיפה משומש, עטויה לק אדום תואם את האודם הבוער, טעות, עקבה בעיניה אחרי תנועותיה הגדולות מתנהלות בבית שלהם כאילו הכירה אותו תמיד, טעות, טעות, טעות, צרחה כמעט כשראתה אותו משוחח עמה בגינה, שעונים על הגדר, בגבם אליה, נוגעים כמעט.

במקום, נשכבה על צידה, פניה מסתירות עצמן בכתפו, שערה הזהוב המלא מכסה את שכמותיו, ושפתיה רועדות בה להגיד –

"אני רוצה אותך כל כך."

"גם אני"

"לא. אני רוצה אותך כל היום וכל הלילה, זה כל מה שאני רוצה. זה כל מה שאני. זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו, להרגיש. אני מחכה כל היום שייגמר היום, שירד הערב, סימן ראשון ואני ממהרת לקלח את הילדים ולהשכיב אותם לישון, כדי שאוכל לגמור לחכות, להכין עצמי אליך, בעלי. רעש המכונית שלך בחניה, קול הצעדי ם שלך בדלת, המפתח במנעול, המעיל על מתלה, אתה."

הוא מצמיד אותה אל המיטה, מביט בעיניה, רוצה להבטיח לה שהוא שלה.

במקום, הוא מנשק את הדמעה.

מאוחר.

****

רחש נשימות מדודות של אשה. הוא מוודא שעיניה עצומות, קם בלי להרעיש, יורד במדרגות העץ המחופות שטיח. הקור שהצטבר בלילה מחוץ לשמיכות, חודר דרך הפיג'מה התכולה הדקה שלו, ובאחורי הקרסוליים החשופים בנעלי הבית הקלות מבד. הוא אוהב את הדקות האלה, כשלבד וקר, והשמש מסתננת לאיטה דרך חרכי התריסים המוגפים, מסנוורת חליפות את עיניו העייפות.

פעם, היה לו קר כל הזמן, ושמש היתה הבטחה לימים יפים.

את הסיפור הזה כתבתי בארבע מערכות, במהלך העונה הראשונה של "מד מן", סדרה על עולם הפרסום בניו יורק של שנות ה-60. להציג אותה כך זה להמעיט בערכה. כשצפיתי בפרקים הראשונים לא יכולתי לנשום במובן הכי פיזי של המילה. העיניים שלי בלעו את המסך הקטן, עקבו אחר הנשים היפהפיות, בשערן העשוי ושמלותיהן הצבעוניות חתוכות בגזרות מחמיאות, נופלות בזו אחר זו לרגליו של גבר חידתי ונאה להפליא. כמו ברומן רומנטי זול, התשוקה העבירה אותן על דעתן, הוא נהג בהן באדנות בוטה, והן נכנעו והתמסרו אליו ולגחמותיו. לפעמים לקח להן פרק או שניים, ניסיון התנגדות קל, אך יכולת לנחש שהמפגש יתרחש, שהוא חייב לקרות, אחרי הרעד בידיים, המבט החומק, הסיגריה. כי ככה זה עם האיש הזה, שעורר הערצה וקנאה לצד תחושת אי נוחות מהשריון שעט עליו בדמות חליפה מעונבת והבעת פנים קפואה ומזלזלת. שריר לא זע. גם בפניי.

ארבע שנים חלפו ואיתן ארבע עונות. אט אט נחשפו בפניי סודותיהן של כל אחת מן הדמויות, ויחד עמן, סודותיי. למדתי את עצמי, ואת המשיכה ההרסנית שלי לגברים בעלי עיניים עצובות שחשבתי שארפא, לגברים מצליחנים וכוחניים שמפלסים דרכם, ולצידן נשים בלתי נראות, מחכות לפירור של רגש או מילה שאמור להזין אותן לטווחים שהולכים ומתקצרים, לגברים שאת חידתם רציתי לפצח, להרכיב פאזל מחלקים שהושלכו אליי במשורה. חיים שלמים ניהלתי בראשי ובחלומותיי ובמילים רבות שנאגרו במגירותיי, יחסים שלמים בניתי לבדי, לגמרי לבדי.

עד שהגיע זמני שלי להפסיק להזיל דמעה על אשה המתקיימת על זיכרון מפגשים אקראיים להם קראה בטעות אהבה, אף שידעה שזו ענייה וסוררת, רעה לתפארת, נוסח אלתרמן.

לא תאמינו. אבל יש הפי אנד לסיפור הזה. ארבעים שנים ובקר אחד, לחיי הפציע איש, עיניו היו בהירות ושקופות, כמו ליבו שהתרחב לקראתי, הוא הקשיב בלי פחד ומצמוץ לי ולעצמו, אהב אותי אהבה שאינה תלויה אלא בשמחה שגרמה לו. תחילה, הבטתי בו בפליאה, לא האמנתי שיש בעולם כזה זן, שזה שאמרתי לעצמי שאני מייחלת למצוא, כשקמתי ופירקתי שוב קשר עצוב, בכלל קיים במקום פרט לדמיון. סירבתי לקבל את כל הטוב הזה, לא ידעתי איך, ומה זה אומר, להיות שניים. למרבה המזל, הוא התעקש, עמד בכל הניסיונות וקפץ לגובה בלתי סביר בעליל מעל כל המשוכות שהצבתי בפניו, עד שלא עמדה בפניי אפשרות אחרת, אלא לרצות. היום אני יכולה להגיד, שגם אם שנים צועדים במדבר, ומסתפקים בצל מקרי של צלע הר, עצים בודדים שנקראים בדרך, ולפעמים נווה נטוע עם מקווה מים קטנטן, לפוש בו, אפשר פתאום להגיע לוגאס, לאס ווגאס, על אורותיה וצבעיה ונצנציה ושיגיונותיה ושבירת הגבולות והשמחה לחיות כשמהמרים על כל הקופה.

מתה על ווגאס.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה