.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
סופרת
..
חדר משלי
..
אסלות

.. חיי נישואין. שרידים ..

מסגרות מתפרקות, שעונות מעוקמות על מכולת פינוי שרידיו של בית
שתוכו נהרס, שברי קירות, רצפה, חלקי דלתות, ארונות, אבק לבן.
אפשר להביט בהווה שהוא שרידי העבר, ואפשר להרים את המבט
לחפש בהתרגשות אחר העתיד, שיכול להיות הכל.
כפי שהטיב לנסח אהובי לחיים: "מתוך הריק נוצר השינוי,
מתחילה הלידה מחדש." 

.. סופרת ..

*

הצעדים של אמא יחפה מתופפים על העץ של הרצפה. עכשיו בטח הידיים שלה מסלקות את השיער מהפנים, פותחות את הברז של האמבטיה שיישטף כל הלילה ולא יישארו שאריות. ככה היא אומרת לי בבקר כשהיא משפריצה על המראה כמו אני עוד מעט ומורחת את המשחה הכחולה על השיניים עם המברשת. רק כשאני שומעת את הגור גור גור בפה שלה בפעם השנייה, אני קוראת לה לבוא לעשות לי תה בבקבוק כמו שאני אוהבת.

אצל אבא, אין לי סורגים במיטה, וגם הוא לא מתעורר לבד, אז אני קמה והולכת למיטה שלו להעיר אותו. אצל אבא אני גדולה ועושה הכל לבד. אצל אמא אני תינוקת. היא לוקחת אותי על הידיים מהמיטה ומחבקת אותי כמו שאני מחבקת את לילי הבובה שלי שקוראת לי מאמא, מאמא שזה אמא. טוב לי שהראש שלי על הציצי שלה, שהוא רך ונעים כמו החלה שאנחנו אופים בגן ביום שישי, ולפעמים אני מבקשת ממנה לשתות ממנו חלב בכאילו, כמו שלוטם התינוקת.

היום בבקר כשהיא לקחה אותי ואת יונתן לגן, ראיתי שהיא בכתה מתחת למשקפיים, אלה שאבא קנה לה, עם הזכוכיות הורודות והצהובות והירוקות שצובעות לה את הפנים באור. ראיתי גם שהיא מנסה להפסיק ולא מצליחה. שרתי לה את "הילדה הכי יפה בגן", שאני יודעת אותו בעל פה, בשקט כמו שהיא שרה לנו בלילה לפני השינה, ולא ביקשתי ממנה לשים לי שירים אחרים, רק כדי לריב עם יונתן, שרוצה בדיוק הפוך ממני תמיד, את השיר על גיורא, הילד של השכן, או על אדון חרדון.

הייתי רוצה שיהיו לי את כל המילים היפות שלה, שאני אוהבת להשתמש, והכי אני אוהבת להשתמש בשין שהיא האות שלה, של אמא שרית שלי, שין של שמש ושל שמיים ושל שיר. ואני רוצה להגיד לה שאני חושבת כמו שהיא כותבת על המחשב, מהר מהר הרבה יותר מהר מאיך שאני מדברת, ושאפילו שהיא מתקנת הרבה את מה שיוצא לי מהפה, בראש שלי זה תמיד מסודר יפה ונכון כמו שאצלה. אני סופרת סיפורים בלב כמו היא.

הייתי רוצה לספר לה שאני יודעת שהיא לא נרדמה שוב כל הלילה, ששמעתי אותה קמה למטבח לשתות כוס מים, ומדליקה את הטלוויזיה בסלון וסוגרת, ואני יודעת שהיא שוב ישבה על הפינה הגבוהה בסלון ליד החלון, זו שהיא לא מרשה לנו לשבת עליה כי היא מפחדת שניפול, ושרואים ממנה את כל הבניינים הגבוהים עם האורות ואת השמיים והירח והכוכבים וגם את הבריכת דגים בגינה שאנחנו הולכים אליה לפעמים ונעמדים על המעקה להאכיל אותם פירורים ולראות אותם עולים מהמים למעלה פותחים פה גדול.

אני כבר כמעט לא זוכרת איך זה היה מלפני שאבא עזב. רק את הלילה שזה קרה, שעמדתי במיטה וניערתי את הסורגים ואת הראש חזק חזק וצרחתי עד שלא היה לי קול והפנים שלי נהיו חמות חמות והשיער בקבוקים נדבק לאף ולעיניים, ואף אחד לא שמע אותי, אפילו לא יונתן שישן במיטה לידי, כי הוא ישן שנת נשרים, כמו שסבתא אומרת. רק אחרי המון המון זמן שלא נשמתי שמעתי את הדלת של הבית נטרקת והיה שקט, ראיתי את אמא פתאום עומדת ולא נתתי לה לגעת בי ולא הסכמתי להסתכל לה בעיניים ולשתות מים כמו שהיא נורא ביקשה ורציתי שהיא תלך ושאבא יחזור ללטף אותי בגב על הספה כמו שקודם כשחזר מהעבודה לפני שהיא נכנסה.

**

ואני חשבתי שעברו עשרה חודשים ואני חזקה במעט. והנה שוב, הוא יושב ומלהג וצולף ואני בוכה השפלה ותסכול. ומתבוננת על מפרק היד עם החוט הלבן הדק שהקשר בו לא ניתק, שחזר איתו מהנסיעה שנסע לתאילנד ואני בחודש שביעי, ושירה ויונתן אצלי בבטן, כשעוד לא ידעתי מי הם. והוא קם ומתלהם ומסיר את המקטורן, בצווארונו עקבות שערות שלא הסיר ושם, בין העורף לשיער, שלוש שריטות עמוקות של ציפורן. הדם טרם נקרש והבטן מתהפכת ואני שוב צריכה להשתין ולשתות וחוזר חלילה, ומחזיקה שאולי ייגמר ומבינה שיש עוד מהסבל הזה ויוצאת בריצה לשירותים תחת מבטים חריפים של יועצי השקעות צעירים בגוף שלי היפה בחולצה השחורה הרכה נופלת בכתף, תחומה בחגורה שסוגריה עלי זהב נאחזים זה בזה בעיקול. עם מקום בבטן אני חוזרת לנסות לא להקשיב, לפה שגרם לי לרצות באיש עשר שנים כמעט, מיולי לינואר.

אני מניחה קצות אצבעות קפואות בשקיות העיניים, לצנן את נפיחותן. תורי לדבר. ואני חכמה ואני נבונה ואני יודעת את התורה והמילים יוצאות חלולות, והם שותקים. הוא והשותף המייסד של חברת ההשקעות שנקרא להעריך עד כמה אנחנו שווים. כיפה על שיערו המקליש, עיניו הבהירות תרות אחר ציוני דרך במערכת יחסים מידרדרת, ואינן נבוכות.

"ולמה עזבת אותו בפעם הראשונה?"

אני מביטה על הדפדפת הצהובה עם הכתב הצפוף. אני מסכמת מצוינת, רוצה להציע את עצמי. צריך לשלוט בחומר כדי לתמצת חיים למשפט אחד עם נקודה בצד, כדי לדעת איזו מילה להדגיש.

"שנה דיברנו על פרידה. היה לנו רע נורא. התחננתי שיעזוב את הבית למושב ויאפשר לי לעזוב שלא אל מול מבטיו. הוא התעקש שלא, ואז, הוא אושפז בבית חולים, לא רצה אותי שם, רק את אמא שלו. ואני חשבתי שזה סימן." ובשביל הכיפה הוספתי "מאלוהים".

"מושב" הוא מנסה להסיט את הנושא, העיניים נדמות מתעניינות. "איזה מושב?"

וכבר הוא מספר על ילדותו, ואני ממשיכה לחשב בלב את הזמנים. בקרים אפורים לאים - מאות, לילות ריקים חשוכים - אלפים, עשרה עצים סוגרים על בית קרקע, שורשיהם פוצעים את רצפתו, נורות ליבון צהובות מתאמצות להאיר ולא יכולות, חתולת רחוב אחת מעיזה לחצות את החצר המכושפת, לשרוט את דלת העץ ואת הספות, רעבה למגע.

החדר מסתובב, אור הפלורסנט של המנורות מתערבב עם הלילה הלבן מאתמול והמילים המבחילות שיוצאות לנו מהפה. אני מנסה לחשוב על הבוקר, אנחנו יוצאים מהמכונית בפתח הגן, כף היד של שירה מחכה לכף ידי. מתעקשת שזו תהיה פנויה ממפתחות, תיקים, משקפי שמש ומעיל, לפני שהיא נשלחת להיצמד אליה, בכוח שלא ברור איך הוא יוצא מזרועות דקיקות ומתוקות.

כבר עברו שלוש שנים, ועדיין, לפעמים, אני שואלת עצמי מה זוכרים הילדים מאותם רגעים חשוכים של לפני יקיצתה האיטית של השמש. האם הרגישו את הכאב והקושי שניסינו להסתיר מאחורי משקפיים גדולים ובניית שגרה חלופית שתענה על צרכיהם. מתהלכים על אוטומט, לבצע את כל הפעולות הנדרשות מאיתנו, ובמרווחים שבין אלו, שגוזלות מאיתנו שאריות של אנרגיה ריקה, מנסים לנשום ולצוף ולחזור לחיים שהתרוקנו ומאיימים להתמלא מחדש.

ודיונים עירומים מרגש בהם מקוצרים תולדות חיינו המשותפים לכדי מספרים. ומילים, שבעקבותיהן, ימים בהם לא יכולתי לצאת את המיטה. ורק ילדיי מאלצים אותי לצאת את הבית אל הרחוב, להתנהג כבת אדם. האם הרגישו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם, ואת שבריריות זרועותיי, שהתקשו לשאת.

אני מאמינה שכן. אף שהיו בגיל בו לא ידעו לדבר או לתת מילים או צבע לתמונות חייהם. וגם אני מאמינה, שמאז, תמונה אחר תמונה, השמש והצבע והשמחה והאהבה הכל כך גדולה שהרעפנו עליהם מכל עבר, תפסו את מקומם לצד אותן תמונות, שהיטשטשו עם הזמן. אני גם מאמינה שהחיים כולם בנויים תמונות תמונות שונות, על כל מנעד הרגשות והתחושות, והגוונים, וזה חלק מתהליך הגדילה שלנו, הידיעה שאחרי יום אפור, נוכל לקום ליום צהוב או אפילו ורוד, ושאחרי רגע כתום יכול לבוא רגע אדום או כחול וחוזר חלילה. ושהחיים שלנו בנויים מרצפים של רגעים, ושזה מה שעושה אותם החיים שלנו, זה מה שעושה אותם חיים.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה