.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
סופרת
..
חדר משלי
..
אסלות

.. חיי נישואין. שרידים ..

מסגרות מתפרקות, שעונות מעוקמות על מכולת פינוי שרידיו של בית
שתוכו נהרס, שברי קירות, רצפה, חלקי דלתות, ארונות, אבק לבן.
אפשר להביט בהווה שהוא שרידי העבר, ואפשר להרים את המבט
לחפש בהתרגשות אחר העתיד, שיכול להיות הכל.
כפי שהטיב לנסח אהובי לחיים: "מתוך הריק נוצר השינוי,
מתחילה הלידה מחדש." 

.. חדר משלי ..

תל אביב

מאי – יוני, 2009

אורי מתיישב זהיר בקצה הספסל הצר בחדר העבודה, זה שנראה כמו שמש זורחת מבין שני הרים אפורים. הברכיים שלו מתרוממות בזוית אלכסונית גבוהה לתמוך בתיק שחור מעור. הוא נראה כמו עורך דין, עם החולצה הלבנה מכופתרת גבוה והמכנסיים השחורות עם הפנסים מגלות גרביים קצרות עם מעוינים. כאילו באגביות, הוא פותח את התיק לשלוף נייר צפוף באותיות קטנות ועט פיילוט כחולה.

"אני לא חותמת על כלום"

"אז איך נחפש לך קונה אם לא תתני לנו בלעדיות?" הוא פוקח אליי זוג עיניים כחולות שמנסות להיראות מופתעות.

"אנחנו ניפגש עם עוד כמה מתווכים, נשמע מה יש להם להגיד, ואחר כך נחליט. אני לא יכולה לקבל החלטות בלי בעלי". לא נשאר לי הרבה זמן להשתמש בתירוץ הזה, אפילו שבמקרה הזה הוא נכון.

אני קמה מהכסא המסתובב, מאותתת לו שנסתיימה הפלישה לבית העצוב שלי, זה שהתאמץ בכל כוחו להיות מושלם בשבילי. קירותיו הצבועים שמנת שבורה מעוטרים במנורות זכוכית מעודנת, אחוזה בפרזול פליז מסתלסל, שופכות אור במעגלים הולכים ודועכים על היופי החיוור סביבן.

"אפשר לצלם ? אולי רק את הנוף מהחלון הזה ?" הוא קם, מצביע על פיסות הים תכלת בהיר מתמזגות בערבוביית בנייניה הסדוקים של העיר הזו, שהתעקשת לגור בה.

אני מושכת בכתפיי והוא ממהר להוציא את ידו אל מחוץ לחלון לצלם מהאוויר את מה שמעלה את מחיר הנדל"ן ומפתה רוכשים פוטנציאלים, את מה שגרם לי להישאר כל יום בשיפוץ אחרי אחרון הפועלים, להביט מרותקת דרך החור שפערתי בקיר, זה שעכשיו ממוסגר בפרופילי מתכת דקים חוצים בו לאורך ולרוחב, בשמש, מחפשת דרכה למים, דרך שמים מרוחים. הרוח שנדחסה לקרן הבניין הגבוה היתה מצליפה בזרועותיי החשופות ומצמררת אותי להרגיש בבדידות המזהרת של החדר הזה בתוך הבית, זה שהיה פעם מחוץ לו, בימים שעיטרו את העיר הזו מרפסות. גם היום יש מי שנכנסים לבית ולא מרגישים בקיומו של החדר הזה, מדלגים אותו לסלון ולנוף העירוני הניו יורקי הנשקף בקצהו, נמשכים בעיניים פעורות למקלחת הנחושת על אריחיה הירוקים, נקסמים מהקיר המפריד תלתן בחדר הילדים השמח, נאנחים לחדר השינה המוזהב. ואני, מוצאת עצמי מספרת עליו להגן. חדרי הלבן, הקטנטן, זה שבחרתי בו להכיל את מחשבותיי על ניירות סקיצה שקופים ודפי מחשב עמוסים תכניות ומילים.

החדר היחיד שלא נגעת בו באותה שבת. השבת בה חזרתי לבית ריק שהד עונה מקירותיו. אחרי שנטלת כל יום חלק אחר, קטן או גדול, שהייתי מגלה את חסרונו בעצמי מתוך מקרה, ביקשתי ממך לקחת את כל מה שתרצה ביום אחד שאחריו לפחות אדע שזהו. הכנת רשימה. קראתי בה ובכיתי. ניסיתי להבין את הצורך שלך להכאיב, לגזול את המקומות הנקיים שלי, את החפצים שליקטתי במסעותיי בימים שעברו עליי לפניך, כשעוד היו לי מסעות ארוכים לנבכי שוקי פשפשים מאובקים, לחנויות נחבאות קטנות בפינות קסומות של מקומות אחרים, שידה מפוסלת, מראה ונציאנית מחלידה, ספה משויפת שריפדתי בעצמי, הדום מקולף שנשא בעונג את כפות רגליי העייפות. את כולם אהבת לשנוא, אהבת גם להגיד עד כמה, להשתעשע מניסיונותיי הנואלים להגן עליהם במילים רכות, שמתחברות למטען השנים הרחוקות שנטמן בזקנתם, בקמטיהם, בחוסר מושלמותם. והחלטתי להניח לה, לרשימה, להניח לך למרוח ביוד את הנפש הפצועה, ליטול את שתרצה. ובשבת ההיא בכיתי רק לשלוש הכריות התכולות הקטנטנות שהיו מעטרות את הספסל הסגלגל, מחורזות בתיפורים זעירים, בכפתורים מאירים, שהייתי אומרת ליונתן ושירה שוב ושוב, לשמור עליהן מידיים, רגליים ושאר מאכלים ומשקאות. ואת הבכי החזקתי עד שהלכו אלה לישון במיטותיהם, ואז הוא היטלטל ממני החוצה בזעקה נמוכה שלא יתעוררו חלילה.

אני מלווה את אורי לצאת, שלושה צעדים איטיים שלו, חמישה מהירים שלי, פניו אל הבית, פניי אל הדלת, הוא משתהה לעמוד, סוקר שוב בעיניים חטטניות את כל מה שמעבר לכתפיי החשופות. כמו הבין שטעה, מראה לי תמונה מטושטשת בפלאפון, "בת שבעה חודשים". החיוך שלי רפוי, עוד מעט ואצנח אל רצפת העץ החשופה פרוסה לשרטוט, כמו זה של ליאונרדו, להרגיש את הבית פועם לתוכי, מנסה להילחם עליי, לבקש שאלחם עליו, שלא אניח לעזובה המאובקת בקצותיו להפוך כדורים, לוילונות להיפרם מקצות מוטות גבוהים, לחורים להיפער היכן שהיו תלויות תמונות חתונה שציירנו והדבקנו את עצמנו צבעוני ועכשיו הן מסגרת שחורה דהויה על הקיר. ואני, אניח לעיניים להתאבל ולא אעשה דבר.

גם קירות וחפצים יכולים לדבר, טמונים בהם זיכרונות ומראות, רגשות. כל חיי ראיתי אותם, הדוממים בעיניי אף פעם לא היו כאלה, שהרי אם הם מרגשים אותי, כיצד אוכל שלא לייחס להם משמעות?

באמצע חיי התמסרתי כולי למקצוע שתכליתו לסייע לאנשים לעצב את דלת אמותיהם, מהרצפה שיתהלכו עליה, דרך מתאר קירותיה, חלונותיה, עד למיטה ולעיתים לכרית הרכה שתכיל את חלומותיהם. האמנתי שכשאתה יוצר לאדם בית להכיל אותו, אתה נוטע אותו באדמה, מעניק לו מצבר שמאפשר לו להתמודד עם החוץ. כשהריתי, קיננתי, כל שיכולתי לחשוב עליו היה להפסיק את המרוץ בן השנים שלי מדירה שכורה אחת לאחרת, להעניק בית לשניים שגדלים אצלי בבטן. אז קנינו בית. השקעתי בו את כל שידעתי. השלכתי עליו את כל ציפיותיי, האמנתי שכשנעבור אליו נוכל להגדיר עצמנו משפחה.

ודווקא בבית הזה, התפרקה משפחתי הקטנה. לא הצלחתי לסלוח לו. לא הצלחתי לאהוב אותו. על אף יופיו. וילדיי נודדים בין בתים, זה שלנו, זה של אביהם, זה של הסבים מהצד האחד ומהצד האחר, יש להם ארבע מיטות.

יום אחד, במהלך דמיון מודרך אצל מטפלת קסומה בדירת חדר קטנה וישנה, ראיתי עצמי שכובה פרקדן על דשא שצימח גבוה והסתיר אותי. נשמתי את ריחה הרטוב של האדמה, הבטתי על תכלת השמים, ולראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי בבית. כשהתעוררתי, חלחלה לתוכי ההבנה שהבית הוא היכן שהלב שלך נמצא, היכן שאתה מרגיש מאושר. ההבנה הזו התפשטה לאיטה לכל תחומי חיי.

חדלתי לשכנע את לקוחותיי להפוך את ביתם למושלם, לעבור אליו כשכל הפרטים עומדים במקומם, הבנתי את הצורך בתהליך ארוך של לימוד, של התבוננות, ושלעיתים, דברים צריכים להישאר בלתי גמורים.

הפכתי סלחנית יותר לתלמידיי, התחלה של רעיון שהעידה על תשוקה ליותר, היתה בעיניי שלמה כרעיון עצמו.

ראיתי את היופי בכך שלילדיי יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותם, ושהמוביליות דווקא מוסיפה להם עניין. ליה, בתי בת ה-5 מבקשת ממני כל פעם שנעבור דירה, אולי אל הכפר, שם תוכל לגדל כלב וארנב, או אל מקום אחר בעיר בו יהיה לה חדר משלה, כמו שיש לה עכשיו בדירה השכורה החדשה של אביה, אליה הסתגלה מיד.

מצאתי אהבה, ורק את עצמי אני עדיין מחפשת.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה