.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
סופרת
..
חדר משלי
..
אסלות

.. חיי נישואין. שרידים ..

מסגרות מתפרקות, שעונות מעוקמות על מכולת פינוי שרידיו של בית
שתוכו נהרס, שברי קירות, רצפה, חלקי דלתות, ארונות, אבק לבן.
אפשר להביט בהווה שהוא שרידי העבר, ואפשר להרים את המבט
לחפש בהתרגשות אחר העתיד, שיכול להיות הכל.
כפי שהטיב לנסח אהובי לחיים: "מתוך הריק נוצר השינוי,
מתחילה הלידה מחדש." 

.. אסלות ..

נובמבר 2008

אלי רוכן אל האסלה, מפרק את חלקי הפלסטיק הזולים של מיכל ההדחה הצהבהב. שערו הצבוע שחור מסורק בקפידה, כמו שפמו הדקיק שקופץ מצחיק כשהוא מדבר. יש לו בן עורך דין ובת חיילת ועיניים חומות ונקיות.

אמצע הלילה. החושך לא מפריע לי להתקשר אליו ולבקש שיבוא "דחוף, דחוף" שוב. הריח בלתי נסבל אפילו שפתחתי את כל החלונות. אני מתהלכת סביבו יחפה על רצפת הסומסום של הקומה השנייה בבית הזקן הזה, נעימה לכפות הרגליים, שקטה לרחשי נשימתו החרוכה של האיש שלי, מוטל כבד בשולי המיטה בחדר הסמוך, נעליו לרגליו.

"יהיה בסדר, אני כאן עד שהכל ייגמר" אלי חוזר ואומר. בא לי שהוא ילחץ לי חזק את הזרועות בידיים שלו השחורות והמסריחות, ויטלטל אותי החוצה מכאן, אבל אני לא אומרת. רואה אותי בעיניים שלו, קטנה ועצובה.

"יפה הספה הורודה" הוא מנסה לשמח אותי, "בטח קנית בשוק".

"כן" אני אוהבת את זה שהוא שם לב, לא בטוחה שהוא באמת אוהב, ואולי כן, מסגרות זהובות מסולסלות לה, כמו לטבעת שהוא עונד על הזרת. שנים שהוא עובר איתי מבית לבית, רואה איך גדלים החדרים, משתנים פתחי החלונות, נוספים חפצים להשגחתו, כמו מכונת כביסה משומשת, שאמא לא תצטרך יותר, וגם אני, כמו האיש שלי שהביא עמו ריח ניקוטין וזקן צרפתי גזור היטב, ושם קצר להוסיף לשלט שעל הדלת.

רק האסלות ממשיכות להתקלקל כשאני קמה אליהן בלילות.

אנחנו יורדים לחצר, זוכרים להיזהר מהריצוף העקום בין שורשי העצים המזדקנים, מהרוחש בדשא הלא גזוז. הוא מרים מכסה אבן עגול, גל ריח מעיף אותי אחורה ליפול.

"זה בור השפיכה של הבית. הביוב שלך לא הולך לעירייה, הוא נקבר אצלך בחצר, אין פלא שאת מוצפת", הוא מסביר בשקט מושיט לי יד לקום.

"בור ספיגה" אני רוצה לתקן אותו ולא מתקנת. חרדה מעקבותיה של החולדה שטיפסה מן המרזב לאמבטיה אתמול, אני ממהרת להתרומם, מצרה שלא נעלתי נעליים.

"את יכולה להיכנס, שלא תתקררי, אני אסתדר" הוא אומר, שולף את כלי העבודה שלו לטפל בי.

בבקר, כמו שהבטיח, אין כל סימן לדאגה של הלילה. אני מרתיחה את הגוף במים חמים באמבטיה, מתלבשת צהוב לנסוע לסטודיו עם הרצפה מצוירת של פעם ללמוד איך "לפתור לאנשים בעיות ולהצניע אסלות", ככה מגדירה את זה ברברה, המורה המגה צבעונית שלי לעיצוב בתיהם של אנשים, על הדרך יעוצבו גם חייהם וחלומותיהם, שיתאימו לתמונות היפות שבספרים ובמגזינים.

בפתח שער העץ הקטן שמפריד ביני לבין הרחוב, אני נעצרת להציץ בדירה שממול. כבר חודש שהיא מרעישה את הבקרים שלי, אנשים באים והולכים ממנה, שוברים, בונים, מתקנים, מתווכחים, וגם שותים קפה בוץ שחור ושורקים לי. אני מביטה בחלל המרובע הפעור אל הרחוב, עוד מעט ייסגר בחלונות ואולי גם בתריסים או בוילונות, ויחזור להיות פרטי. איש בסרבל עומד על סולם וצובע את הקירות. אני מתקרבת לראות. אפור. כמו המטבח, והרצפה והמנורות. כמו השמים בשכונה הזאת.

אני חוזרת למקרר, עם החלטה להשאיר לך פתק עם ציור של בית קטן על תיק גב.

וגם לכתוב: "הגיע הזמן להחליף דירה !"

לא סימן שאלה, כמו על הדירה ההיא ב"בילטמור", בגלל השכנים הזקנים המקסימים יוצאים לטייל יד ביד בשכונה, מתעניינים בשלומך ומקשיבים לתשובה בין הקומה השנייה לשלישית. לא שלוש נקודות, כמו על הדירה ההיא ב"יורדי הסירה", קומה רביעית בלי מעלית, עם שכנה שמשאירה את הדלת פתוחה תמיד שייצא הריח למדרגות בלי חלון. סימן קריאה, על הבית האפור בשכונה האפורה בגבעתיים, יושב על בור של חרא.

המקרר עמוס פתקים צהובים שלי, מנסים להסתיר את עליבותו. ריח חזק של אלכוהול מעושן עולה מהסלון, מאלץ אותי להתקרב אליך, רוכן עליה כמו קפאת באמצע צעד, ידך שמוטה על המסעד המוזהב, כמו מנסה להגיד לי משהו. מוזר. אני לא רוצה להעיר אותך, גם לא לחבק אותך לכיור לשטוף את פניך, אפילו לא לכסות אותך מפני הקור שנכנס מהסדקים בקירות והרווחים בתריסים העמוסים באבק שחור מהגשם. אני יוצאת החוצה לפתוח פה לעצור את הבחילה.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה