.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חצאי עיגולים ירוקים
..
אחרי מותי
..
חזקה וברוכה
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. משפחה ..

הגדרה חמקמקה כל כך, שיש לנהוג בה משנה זהירות.
לא רוצה להגיד שכל משפחה אומללה לפי דרכה,
כפי המצופה ממני.
רוצה להגיד שאין לדעת מה מסתתר בין הקירות,
בתשלילי תמונת האנשים המרכיבים אותה,
לבושים בבגדי חג, מחייכים למצלמה,
מטיילים בפארק, עגלה, מנשא, אופניים.
רוצה, ממש רוצה, להגיד, שאפשר ליצור אותה,
להגדיר אותה מחדש, דווקא כאן,
בלי מילים.

.. חצאי עיגולים ירוקים ..

תל אביב, פברואר 2012

*

אנחנו ערים במיטה הלבנה. ערים ומדברים בלחש של בקר, של לפני משיכת הגוף מהמצעים החמים אל קרירותו של החדר. עינינו עצומות לאפלולית הווילונות המוגפים, משהות פקיחתן אל אור היום המתפרץ מחלונות הסלון, שוטף את החיים ואת הדוממים, מסנוור להכאיב. אתה מדבר רגיל בדברים שאינם ברגיל לאוזן שלא שמעה אותך: אני מערערת את האמונה שלך בעצמך, ביכולותיך, בהתנהגותי המסרבת לשינוי, בתחלואי גופי המסרבים להירפא ממגע חייך בחיי. אני מקשיבה. שומעת את רחשיו הסמויים של הבית המתעורר, זרם הביוב בצינורות החבויים בקיר, צעדי השכנים ברצפת הקומה שמעל. רואה אותך מתיישב בצידה הימני של המיטה, זה שקרוב לדלת, לובש את תחתוניך, נועל את נעלי הבית שהצחיקו אותי תחילה. אתה יוצא ואני, מתמסרת לשקט שהשארת אחריך.

כשאקיץ לבסוף, אמצא אותך ואת יונתן שרועים על הספה הירוקה במשבצת שמש גדולה, חבוקים. ראשו הפרוע חפון בשקע בטנך. כמותי, הוא מתמסר למגע ידיך הנעות מראשו לצווארו, עיניו הרכות נינוחות. הנינוחות מפליאה אותי, כמו היתה זרה לו ולי ולרעש המלווה את ימינו. שיר יוצאת את חשכת פתח חדרה להיתקל בי. "התעוררנו יחד אמא, תראי, התעוררנו ראשונות" היא צוהלת אליי. אני מתכופפת אליה מטביעה את ראשי בצווארה, להתערבב בשיער ובעקבות הכרית והשינה שחמקה, לנשום אותה, מצביעה לה בשקט על השניים שהקדימו אותנו. היא מתבוננת בהם בריכוז.

תוך שניה הבית נמלא תכונה של בקר רגיל. יונתן מבקש שוקו וקורנפלקס עיגולים בחלב, אני מרתיחה מים לקפה, שיר פותחת את מגירת המטבח המתפקעת שהבטחתי לעצמי לסדר, לשלוף דף גדול שצידו האחורי תכניות ישנות של בית שתכננתי פעם. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל הצהוב עם כיסוי הפלסטיק, שקוף עם פרחים לבנים קטנטנים, שקניתי ביפו להגן, לצייר. מבעד להתרגשות, אני מביטה בך מחייך, יודעת שעוד רגע תקום ללכת, ואני אנסה לעכב את המהירות בה אתה מסוגל להתלבש ולצאת, לצרוב עוד פרטים בתמונה לפני שלא תהיה עוד.

במקומי, שיר נעמדת על הכסא מחזיקה בידיים ירוקות את הציור הירוק שלה. היא מצביעה על איש גדול משמאל, רגליו ארוכות ודקות והוא מחייך חיוך קטן, מסבירה שזה אתה, ואז על אשה בשערות ארוכות וחצאית ורודה שעומדת לצדו, "זו אמא", על כמוך קטן, "זה יונתן", ועל כמוני קטנה, "וזו אני". החיוכים של שלושתנו הם חצאי עיגולים ירוקים גדולים, עם נקודות של גומות בפינות.

**

והיו, אלף וארבע מאות וארבעים בקרים לפני הבקר הזה.

אפשר היה להריח את ריח הצבע מהקירות שלא מזמן נמשחו, לחוש בעקבות העצים ברהיטים שאותה עת נוסרו ונוגרו. אפשר היה לראות את העיר נקייה פרושה תחת רגלי הקומה התשיעית, את הים מציץ בינות לגגות, את רבי הקומות ובית החולים מתחרים זה בזה בנצנוצי אורותיהם בלילות. אפשר היה.

גב מזרונה של המיטה הלבנה, שנשלחה לשיפוץ לעשותה יפה וארוכה, היה מונח עדיין מתחת לחלונות שלא נותר הכסף לכסותם בוילונות המכווצים, ואור השמש הצפונית חדר דרכם לחדר, סנוור וקרר בו זמנית.

שם הייתי מונחת אני, נבוכה למחשבה שמי מהשכנים רואה לתוכי, מחכה בדריכות של מי שעולמה התהפך ברגע לרגע בו ייאלץ אותי אחד מתינוקותיי לקום אליו, בצווחות רעב צורמני של בקר, ואחריו האחר, יתעורר, ואת שניהם אאסוף אל המיטה, להאכיל ולחבק ולהרגיע, עד שדליה תגיע, תיקח אותם אחד אחד אל הסלון, תסגור חרישית את הדלת. עצומת עיניים אחכה לטריקה הדחוקה של דלת הבית. יודעת שהיא נזהרת כל כך שלא נשמע. אף פעם לא תיקנתי אותה להבין שממילא איני ישנה. שרגע אחרי שיצאה אני יוצאת את המטבח, לגלות את הכוס עם כפית הקפה מחכה לי לצד מיחם המים, את הבית הזה שעמלתי חודשים על שיפוצו בהתאם לתבניות שהיו ברורות לי והנה הוא דוחה אותי, כמו הייתי גוף זר מתהלך בו מנסה להבין איך הפך למה שהפך, ולאן נעלמה חלקת הדשא הלא מעובד בה רציתי לשקוע, מגעה הלח והבטוח של אדמה לא נגועה, פרושה נוכח שמיים בהירים, חסרי ענן, נעדרי רעש.

לצידי מונח היה איש, נאחז בשינה טרופה ויגעה בתום לילה של ערות, שיניו נוקשות זו בזו ומצחו מכווץ. מתעב היה את הבקר שהגיח, מתעשת לשיחת טלפון בה התאמץ להעמיד פנים כי הוא ער. היה מתיישב והמחשב על ברכיו, מתלבש תוך שמזכירה תורנית מקריאה לו את סדר יומו. לעיתים, אם נקראתי בדרכו לדלת, היה נושק נשיקה רופפת ללחיי השקועה, נוגע קלות במתני שנרעדה, וכפות רגליי היחפות היו מתרוממות לקצות האצבעות ואז שבות לשטוח עצמן רחב על רצפת העץ הלבנה, לנסות לדבוק בה, בחיים שמתרוצצים עליה, זוחלים, שוכבים על גבם פרקדן, מרחיבים מבטם למראה נמלה.

והבית התרוקן אליי, להחזיר אותי למיטה, לכסות עצמי שלא ירגיש בי, עד שישוב להתמלא, ודליה תדפוק על הדלת להגיד שרבע לארבע והיא תיכף הולכת ובסלון מחכים לי.

***

ויהיה, הלילה שאחרי הבקר הזה.

שקט, הבית ישן את שנתו, נשימות נרעדות מהדהדות בין כתליו, מתואמות כמעט, ואני מתהפכת וקמה והולכת לרדוף אחר שנתי הנודדת. כשאתייאש, אכבה את אורות הבית לגשש דרכי חזרה, עד שתתרגלנה עיניי לאור המצומצם, להבחין במתאר גופך המקופל, דחוק תחת שמיכת הפוך הכבדה, כל כולו בצד שלי של המיטה, פונה לחבק את גופי החסר. בלי להעיר, אסיר את כתונת הלילה שצבעה כצבע הגוף, ואכנס למקום שחיכה לי מדויק בשקע המזרון, לפתל עצמי מעוברת בין זרועותיך ורגליך וחזך, להתמסר לחום גופך בשמיכה לוהט בחוליות גבי הקמור. בלחש, כמעט לא נשמע, אבקש ממך סליחה, על הלילות בהם נכנסתי למיטה לבושה. עיניי יזלגו אהבה שחנקתי, בצווארון מעיל עדוי פרווה, בצעיף פליז כרוך קשור, בגוף שביכר להישאר מכוסה. ושנינו נקווה שבבקר, לא אשכח.

זה התחיל בתיאור של בקר, שלא יכולתי להתאפק, כמו הילדה בו, לתעד, שלא אשכח, שיכולים להיות גם כאלה, כמו באגדות טלוויזיה, רגע לפני שהכל מתחיל להשתבש או רגע אחרי שהשיבוש נגמר. זה המשיך בהסבר לזרמים התת-קרקעיים שגרמו לצורך בתיעוד. ונגמר באהבה. משם הכל מתחיל ונגמר. נגמר ומתחיל הכל.

ולמה לא הייתי מסוגלת להישאר עם החלק הראשון, שבקריאה ראשונה לקורא שאינו מיומן בכתיבתי יכול להצטייר כמושלם? ככל הנראה בגלל זה. בגלל זה בדיוק.

נרים כוסית לחיי היום בו אכתוב את הטוב בלי הרע.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה