.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חצאי עיגולים ירוקים
..
אחרי מותי
..
חזקה וברוכה
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. משפחה ..

הגדרה חמקמקה כל כך, שיש לנהוג בה משנה זהירות.
לא רוצה להגיד שכל משפחה אומללה לפי דרכה,
כפי המצופה ממני.
רוצה להגיד שאין לדעת מה מסתתר בין הקירות,
בתשלילי תמונת האנשים המרכיבים אותה,
לבושים בבגדי חג, מחייכים למצלמה,
מטיילים בפארק, עגלה, מנשא, אופניים.
רוצה, ממש רוצה, להגיד, שאפשר ליצור אותה,
להגדיר אותה מחדש, דווקא כאן,
בלי מילים.

.. אחרי מותי ..

בלילה שלפני היום בו חלפו ארבע שנים ויום מיום שמת סבא אפרים, לא הצלחתי לעצום את העיניים. קבעתי עם אמא בכניסה הרחוקה לבית העלמין להורים שכולים מוקדם נורא בבקר, ופחדתי שלא אצליח לקום.

האמת היא שגם פחדתי שכשאפקח את העיניים לא אצליח לראות כמו ננה, אמא של סבא שגרה על הספה האדומה בסלון של סבא וסבתא והיו לה צמות דקות מכסף שהייתה קולעת בעצמה והייתה עצובה בשקט וניסתה כל הזמן שלא ירגישו שהיא קיימת. סבתא הייתה מושיבה אותה על כסא במקלחת, פורמת צמה צמה לסלילים דקים, וחופפת בתנועות חזקות ורכות. אחרי שעזבה את הספה של סבא, וכבר היו לי משקפיים במספר שהלך ועלה כי לא רציתי להרכיב, עברה לגור בקצה המיטה שלי, מנסה להרגיע אותי בלילות שגם אם אצטרף לעולמה החשוך, תמיד אוכל לראות דברים שאחרים לא.

וגם פחדתי שיבואו החלומות. אלה מהסוג שמגלים שהתגשם רק אחרי. כנראה שחלמתי בהקיץ כי כשקמתי זכרתי שראיתי את אבא ואמא וסבתא וכל הדודים שלי שהם הילדים של סבא אפרים עם הילדים שלהם יושבים ומתחבקים על ספסלים ארוכים צפופים, וכל אחד שמגיע מחבק כל אחד שנמצא ומתיישב מחובק. התיישבתי במיטה וחשבתי על איך שהמשפחה שלי שהייתה פעם הדבר הכי מחבק שיש, מתפרקת. כאילו השתחרר בהם קפיץ מאז שאין להם אבא, ואין להם מי שיגיד מה מותר מה אסור, הם נוגעים בקצה ומחכים לסטירה שלא באה, מאבדים עצמם לדעת כל פעם קצת ואף אחד לא מרוקן אותם מכדורים באיזה בית חולים. הדבר היחיד שיגרום להם להתחבק זו איזו לוויה טובה.

קמתי ונסעתי בדרך בני אפרים בואכה קריית שאול לסבא. הדרך הייתה כמעט ריקה כמוני וכמו האדמה סביב הקבר שלו. כמעט ולא נמצא מניין לקרוא לו קדיש אז הוא, כדרכו בקודש להציל את העולם, הצטרף אלינו. הבטתי בעיניו האדומות העטופות בעפעפיים כבדים, וחשבתי איך גם אחרי ארבע שנים אנחנו לא נותנים לו מנוחה כי גם לנו אין. בתום הטקס, שנמשך לא יותר משבע דקות, הוא עמד ללכת. תפסתי לו ביד, שיסתובב, והוא נאנח והביט בי במבט עצוב נורא.

לא כדאי לך לבוא איתי, ענה לפני ששאלתי. לא נפטרים כאן מכלום, גם לא מחלומות רעים.

כמו נבואה שהתגשמה מלווה אותי הסיפור הזה. מכירים כשמנסים להבין למה קרה משהו ממש רע, ואז חוקרים מה הטוב שיצא ממנו? כשעצב גדול מלהכיל נופל על משפחה, הוא מאפשר לה להתחבק, כופה עליה קרבה. ואז מישהו קטן אמונה המציא את המדד הזה, המדד לחוזקה של משפחה, חברות, איך מתנהגים האנשים בעת אסון, בעת צורך. האם באמת כך צריך להיות? האם באמת אנו זקוקים לרע כדי לראות את הטוב? יין ויאנג. זו שאלה שאני שואלת עצמי הרבה. הייתי רוצה להתחבק גם כשטוב. לאהוב, להרגיש, להתנהג בכבוד, אולי אז, הרע לא יבוא, כי לא יהיה בו צורך.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה