.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חצאי עיגולים ירוקים
..
אחרי מותי
..
חזקה וברוכה
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. משפחה ..

הגדרה חמקמקה כל כך, שיש לנהוג בה משנה זהירות.
לא רוצה להגיד שכל משפחה אומללה לפי דרכה,
כפי המצופה ממני.
רוצה להגיד שאין לדעת מה מסתתר בין הקירות,
בתשלילי תמונת האנשים המרכיבים אותה,
לבושים בבגדי חג, מחייכים למצלמה,
מטיילים בפארק, עגלה, מנשא, אופניים.
רוצה, ממש רוצה, להגיד, שאפשר ליצור אותה,
להגדיר אותה מחדש, דווקא כאן,
בלי מילים.

.. חזקה וברוכה ..

"מדברים עלייך הרבה" אמרה לי סבתא ויקטוריה תוך שהיא בוחנת מקרוב את גושי הבדיל המנופצים בתחתית סיר הבישול. "תמיד מדברים עלייך הרבה, הפעם יותר מדברים, תראי איך התפוצצו".

"עשית טוב שבאת אליי" הוסיפה בטון ענייני כשהיא מורחת בקצות אצבעותיה בתנועות קצרות את פניי, את מפרקיי ואת פנים ירכיי בשכבה דקה מן המים שכיסו את הגושים המתים שבסיר.

סבתא ויקטוריה, נסיכה לשושלת אצולה עיראקית, הוברחה לארץ עם סבי אפרים, סוחר בדים חמור סבר וגבוה שהעז לה ויכל,,ועם ילדתה בת השנה, לימים אמי ואמה, עירומה מחומר אך עשירה ברוח. חקוקים בראשה היו מתכונים, תבלינים, מרקחות ולחשים להכנת מלפפונים חמוצים וזיתים כבושים ולסילוק הלשונות הרעות. חלומותיה נקטעו ונתערבבו באלה של אחרים שאהבה. היא ידעה את אמת הקורות אותם, טרם בואם אליה שתגיד העתיד, שתבהיר ההווה. עיניה רואות נכוחה.

קפצתי לסבתא ויקטוריה בצהריי יום שתסיר מעליי את העין הרעה והלשון הרעה שנתנו בי המדברים בי. "צריך לבוא באור" דרשה ואני הבנתי. הרוחות הנושאות על גביהן את העיניים והלשונות פועלות פעולתן ביתר קלות באור, כמעט בלתי מורגשות. אבל גם חלשות מאשר בחושך.

כף ידה החזקה, שמפרקת לפרקים את בשרי ועצמותיי, אחוזה בכף בישול מפוחמת המונחת בלהבה כחולה של כיריים, ובתוכה שלושה גושי בדיל. הם מתפתלים ומתחמקים עד שמוצאים את מקומם לרצונה ומתחילים לשנות מצבעם וממצב צבירתם. כשהם נינוחים דיים בתצורתם החדשה היא מטילה אותם באחת למים הקרים בסיר הבישול.

המים הניתזים לעברי בעת הגיע הבדילים לקרקע הסיר מרגישים לי כנוזלים האחרונים שאצרו הקרפיונים שהייתה שומרת באמבט, שריססו אותי ואותה בעת שנאבקו ביבשת השיש במטבח ובסכין. קול צווחותיהם הדקיקות בהיקרעם לגזרים קורע את אוזניי כקול צווחות התרנגולות ההפוכות שאחזו ברגליהן הקשורות בחוט גס ידי סבתי, בשוק המרוט בבני-ברק, ערב יום הכיפורים.

"בזכות אדונינו אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, פקסת עין אל רעה משרית בנת כוכבה בנת אפרים" לוחשת היא.

"בזכות אדונינו אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה נסתלקה העין הרעה משרית בת כוכבה בת ויקטוריה" מחזקת אני.

זו מחילתי, זו כפרתי, ועכשיו אזכה לחיים טובים ולשלום.

חזקה וברוכה אהיה. חזקה וברוכה.

בן 12 שנים כמעט הסיפור. הוא נכתב בינואר 2001, אני זוכרת איך הקראתי אותו לחברותיי במסיבת הרווקות שלי, חודשיים אחרי, והן הביטו בי בפליאה מהולה בהתרגשות, עד אז לא ידעו שאני כותבת. אפשר להגיד שיצאתי איתו אל האור.

את סבתא אהבתי מילדותי אהבה אחרת, אהבה של שותפות סוד, נסיכות אמיתיות שמצאו עצמן בארץ זרה ואין הן מבינות את חוקיה ודרכיה, בעלות יכולת כישוף וראייה, סגולה לחלימת חלומות מסתורין ופתרונם, קשירת קשר עם האלוהים. האמנתי שהיכולות האלה מדלגות דור. זו הייתה דרכי להתמודד עם חוסר ההבנה שלי את העולם, עם השונות שלי, עם ההבנה שלה אותי, נדירה כל כך בעולמי, עם היכולת שלה לנחמני שאגדל להיות כל מה שארצה, ודברים שנדמים בעיניי בלתי עבירים ומפחידים יום אחד יידמו בעיניי פעוטים כל כך. היא האמינה בי, אמונה שלמה.

סרתי לבקרה אתמול, ערב יום הזיכרון. בן, בעל ונכד היא איבדה, ופניה חרוצות העצב עדיין מסוגלות להאיר, וידיה העמלניות טורחות למלא את השולחן תוך דקות ואז תה מתוק ועוגיות, וסיפור על אשת אחיה, עוד בעיראק, שבחודש החמישי להריונה הראשון, לקתה במחלה מסתורית שריתקה אותה למיטתה בכאבים עזים, ונתביישה מבעלה, ואיך אמה סרה לשוק לקנות לה "אצלטמרה", ותוך שבועיים הכאבים חלפו, ולא חזרו יותר לעולם. ואיך באחד הימים בחודש שעבר, סיפרה לחברתה עליי, ותוך כדי, נזכרה, ומיד כשנתאפשר לה נסעה לשוק בירושלים לקנות גם לי. ואני יודעת, שאטול לפי הוראותיה, כפית ביום, עם יוגורט, אחרי שאכלתי, כי אסור על בטן ריקה. ויודעת, שגם לי זה יעבור ולא יחזור. כי ככה זה. סבתא אמרה.

אז אולי אני כבר לא מאמינה בכוחם של אנשים להרע לי במחשבותיהם, אך אני כן מאמינה שאם אאמין שבכוחם לעשות זאת, זה יקרה, ושסבתא יודעת לסלק את הפחד, ממני, ועכשיו מילדיי.

אז בעצם הכל נע סביב אמונה, אמונה של אדם, אחד לפחות בעולם, בך, משם תצמח איתנה האמונה שלך בעצמך ובדברים העתידים לקרות לך.

ואהבה, שאינה מותנית בדבר.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה