.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
אצבעות חזקות

.. תשוקה ..

משמתחילה התנועה של היצר, מתפזרת בגוף בצורה לא סדורה,
מרעידה את חלקיו, היא משחררת איתה את היכולת לשלוט, מסירה
בדרכה עכבות, מתמסרת לעתיד לקרות. הריגוש מסחרר את הראש
את הגוף, הנשימה מתקצרת, והתאווה שיש בה מן האהבה לרגע,
מן ההיאחזות בחיים, מכתיבה את עצמה.
יש שאמר, שתשוקה מביאה אומללות, שאין כל סיפוק באמצעות
תשוקה, שמשמעה שאת רצה ולעולם אינך מגיעה. 
ואחר שאמר, שדווקא זו שממלאת תאוותה, רעבה.
ושניהם גברים חכמים ומבינים ויודעים את התורה.
ואני אומרת שתדענה תשוקה, שתבערנה, שתרעבנה, שתשבענה,
שתתמכרנה לתחושת ההתנתקות המופלאה מהאני.
זה מרזה. 

.. אצבעות חזקות ..

אצבעות חזקות סחטו לי את הקרקפת, מפלסות שבילי כאב בראשי הטרוד. לא יכולתי שלא לעצום את העיניים, שראו שחור וכוכבים, לא יכולתי שלא לפשק קמעא את זוויות הפה, שמא תשתחרר לי אנחה. הגוף שלא נשמע לי החליק על הכסא לכיוון הרצפה.

עוד יום עבודה מעייף התחיל להיגמר בהליכה לאורך רחוב הירקון, כשנעצרתי מול חלון המספרה הקטנה שבדרך הביתה. בשעה המדומדמת הזו הם בדרך כלל מתארגנים ללכת, זה שמסתובב סביב כולם מטאטא, זה שמכין קפה שוטף הכל החוצה לרחוב, וזו שבקבלה מקפלת רגליים ארוכות הצידה לכיוון הדלת. החולצה הלבנה שלהם, זו שרואים לה את הפסים של הגיהוץ בבקר, רפויה יותר באזור המותניים. בצווארון שלה פתוח עוד כפתור, לגלות את השערות המעורבבות בשיזוף, ואת גופיית הסבא הלבנה מתוחה על שרירים צרים. לפעמים, מתאחר מישהו להישאר ואני מספיקה לראות ידיים, מלהטטות במספריים ובמסרק חד, ופן שמחשמל את השערות המתנופפות לפקודתם.

השיער שלי ארוך ארוך, באמצע מחלק אותו שביל, נפוח קצת מהגשם ומהכובע הפרוותי, שהסרתי כדי לראות בהשתקפות שבחלון את עצמי שמאחורי השכבות. כמה שניות אחרי, הרגליים כבר דורכות על השטיח שמגרד עקבות של בוץ, להיכנס. חמים בפנים ונעים, מוסיקת מעליות מזמזמת מנגינה של שיר לא מוכר, דוגמנית פוסעת על מסך במבט מנוכר.

"אפשר?"

הוא שואל ושולח אצבעות דרך השערות שמצטמררות.

מסביב כולם מחייכים, כמו הכירו אותי.

הוא מסב את הכסא ומסמן לי.

אני מתיישבת.

"השיער יפה. מלא."

"הקצוות שרופים." הוא משתעשע בהם, מרוכז.

"חסרה לך מסגרת" הוא מדגים, מעביר ידיים עם שערות מאחורי האוזניים שלי הקפואות למגע.

"חסר ברק" הוא כמו מאוכזב.

"גשי לחפוף" הוא פוקד.

בלילה הוא כבר בין הרגליים שלי. שמיכת הפוך הכבדה מכסה עלינו, הוא נותן לאצבעות החזקות שלו לזעזע אותי, כאילו לא מספיק שאני שם, בדירה הרועשת שלו בן יהודה פינת ארלוזורוב, שאורות האוטובוסים שוטפים אותה כאילו הייתה מכון ליווי.

בבקר הגוף רועד מחוסר השינה ומההתרגשות בקצוות. יש לאוויר שאחרי הגשם ריח של זרע. אני לובשת חליפה מחויטת שחורה, להסתיר, מתנהלת החוצה כאילו כלום לא קרה, משכנעת עצמי שגם לא יקרה, לא מדברת על זה עם אף אחד, מנסה גם לא עם עצמי.

לקראת סוף היום, המחשבות מזדחלות ומתיישבות להן על העיניים שלי באמצע ישיבה רבת משתתפים. פנינה תוקעת לי מרפק,

"כן, איפה היינו?" אני מתיישרת ומסבה את עיניי לערימת הדפים הסדורה בין אצבעותיי, להסתתר.

"איפה את היית?" הם צוחקים לי.

"אני אתכם, תמיד. איפה יש לי להיות". אם רק היו יודעים.

המזכירה מהבהבת.

"יש לך 3 הודעות חדשות".

הקול שלו צרוד כאילו נקרע. "איפה את?"

"למה ברחת לי בלילה?"

"בואי."

התוכחה שלו מלווה אותי למקלחת, זרם המים הרותחים מכה בגוף שלי החוטא, הכל אדום וכואב. העור כמעט מתקלף. "לכי" הוא מתחנן אליי, לספק את צרכיו, להשיב אותו לחיים. "לכי" הוא שורט את עצמו במגע עם הג'ינס הצמוד גם במותניים נעול בשלושה כפתורי זהב. "לכי" הוא דוחק בנעלי הסטילטו הסגולות לוחצות ומנדנדות את הגוף בחוסר איזון. "עכשיו" הוא מעקם לי את היד שמורחת צללית שחורה פחם מעושן. "פעם אחרונה" אני מבטיחה למפתח שבמנעול.

שואלים אותי על היכולת לכתוב נושאים שהם טאבו. על פי רוב מתקיימים אלה בעומקיהם של חדרים, בדלת אמות. לעיתים יילחשו באינטימיות בין חברות טובות, או בני זוג פתוחים דיים. אבל מה עם היכולת לדבר אותם במלואם לעצמך, לתמלל אותם. האם יש צורך כזה. האם יכולה היתה להיות הכתיבה החשופה שלי שלמה, בלי החלק הזה. האם זה מוריד מערכי. האם יסתכלו עליי אחרת. האם קיים הבדל בין לדבר את תאוות הגוף לבין לתאר את תאוות הלב. האם ניתן להפריד בין גוף רעב לנפש רעבה. בין תאווה לאהבה.

לי יש תשובה. היא שונה מזו של הקרובים אליי החוששים מזו החשיפה. איני רוצה לפגוע בהם, אך גם לא בחירותי, לבחור את הנכון והראוי בעיני שלי, את הדרך בה בחרתי לחולל שינוי.

היא מתביישת, הגיבורה, מתביישת בחולשתה.

בבואי ממשפחה הנטועה עמוק במסורת ובשמרנות, בה אמי וסבתי טפטפו לי מילים וסיפורים בדויים שנטבעו בי, על גברים זאבים ועל הצרות המתרגשות על זו שתקיים חלילה יחסים טרם נישואיה, מוכרת לי זו הבושה. יחסיי עם תשוקתי היו מורכבים. לא נעתרתי לה, ניסיתי לא להקשיב לה, לעצמי, ראיתי בה פסול. ומשנעתרתי, חשתי אשמה, עצב ובלבול. הראש והבטן התנגחו ביניהם. ידו של הראש הייתה על העליונה, והוא הניח לבטן לעשות כרצונה, רק היכן שמצא לנכון. לעיתים רחוקות, היא היתה מתפרצת, מתמרדת, בועטת בכלליו הנוקשים, ואחר חוזרת מבוישת למקומה.

עד שנתפרק הכל.

נותצו כל המסגרות אותן הרכבתי בקפידה, כל האמונות והערכים שחשבתי שמגדירים אותי. פרקתי בית ומשפחה ועבודה וזהות. השלתי נעליי מעליי, להתהלך יחפה במדבר רגשי. בכאוס שחוללתי סביבי, הרשיתי לעצמי לבחון מחדש בלי שיפוטיות את עולמי. חוויתי את ההווה חשופה. בערתי וכעסתי ושנאתי ואהבתי והתרגשתי ובכיתי וצעקתי ונפלתי מותשת להרגיש את האדמה ואת הגשם ואת השמש ואת הלב שחזר לפעום והתשוקה ששבה לשכון בגופי ששכחה.

ופתאום שקט. ריק. הדופק מתחיל להתייצב. הלב מתאהב. הגוף לוקח חלק במעשה האהבה כמו היה בבתוליו, טהור ונקי ונכון ויפה. הוא אינו ממהר, עיתותיו בידיו שמלטפות בעונג, משתהות על קימור, בעיניו המישירות מבט לעיניים אחרות, בהירות, אוצרות את היופי. יופיו של הרגע הזה.

אני קוראת לכן לפשוט מעליכן את הבושה. אני מוכנה להכיל את המילים שלא אמרתן לאיש. והן יכולות להיות כל מה שאתן רוצות שיהיו, נמוכות, בוכות, בוערות, ויקרות לי, כי כתבתן אותן ביד רועדת ובנפש חוששת, חונקות זעקה לא נשמעת. אני מפצירה בכן לשחרר את המחנק. להתחיל לנשום. לחזור לחלום. לאהוב את עצמכן, על היותכן נשים, על היותכן.

שלכן,

אני.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה