.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
ינואר
..
יום הולדת
..
צוחקת חזק

.. נקודות מבט. זוויות ..

יצא לכן לשאול את עצמכן אם אתן בעצם
רואות אחרת מאחרים, שמות לב לדברים שאחרים לא,
ואולי זה היה הדמיון או רגע של חלימה בהקיץ,
ואולי זה משהו שרציתן בו כל כך או פשוט פחדתן ממנו,
והוא הציג עצמו בפניכן ולו בסימן.
מחשבות על יצירת מציאות ועל ניסים מתערבבות
בחלומות נבואיים שמתפרצים מתת ההכרה בלי שהזמנתן,
ואולי בעצם, כן ? 

.. ינואר ..

(כל מה שאני, רציתי להיות)

ביום שלמחרת, עמירם התקשר.
"את יודעת. היום, בזכותך, התחברתי מחדש לתחושה הבסיסית שהביאה אותי לאיפה שאני. עמדתי ליד קיר הרוס וחשבתי עלייך."
אמר ושתק.
"אני יודע שאת מחייכת עכשיו לעצמך, לא רוצה להגיד לי משהו?"
באמת חייכתי. איך הוא יודע.
רציתי להגיד שאני שמחה שמכולם, הוא זה שזיהה את האור בחושך.
רציתי להגיד שמצד אחד זה ברור, ומצד שני נעלם.
שהריי בינואר מוכרחים להיות עצוב.
במקום זה אמרתי:
"אתה גר בפאתי ירושלים, עיר אפורה וקרה מלאה חורבות, אתה נבחר לעצב ביתן שנושאו "חורבן" לתערוכה שעיקרה ההיפך הגמור, אתה לובש בעיקר שחורים, אתה הוא הרץ למרחקים ארוכים, אני רק מזדנבת."
יכולתי להמשיך אבל הרגשתי שמיציתי, ועכשיו, הוא מחייך.

ביום שלפני, עמדתי בפניהם וניסיתי לתאר את התחושה שמעוררת בי הריסה. איך זה לעמוד בין השברים, האבק, החול, והברזל החשוף של מה שהיה פעם קיר, במה שהיה פעם בית. איך זה לנקות את החלל מחלקיו החסרים, לנשום אותו פתוח, לפני שמלטפים אותו, בשפכטל, בטיח, בצבע ובאבן, מערבבים הכל לכדי מקום שיוכל להכיל אותך, לחבק חזק, לעטוף. מההתרגשות איבדתי את כל המילים היפות האלה, אבל, ניחמתי עצמי, מי מהם שאוהב אותי, ראה את הברק שעטף את קרום העיניים שלי,

שמע את הרעד בקול, מי מהם שגם אוהב את מה שהוא עושה, זיהה את התכונה אצלו בפנים.
אחרי שדיברתי התיישבתי מיד, לקחת נשימה. סביבי שררה שתיקה לא מוכרת. אין ספק שעברתי איזה קו, אבל סלחתי לעצמי, שיעור אחרון, סוף סמסטר.

בדרך חזרה הביתה, במכונית, שחררתי את הגומייה שסגרה על שיערי בחוזקה. כל שרציתי הוא מקלחת חמה מהסוג הרותח, ומצעים קרירים של מיטה. לא כך דמיינתי לי את עצמי בהוראה, לוקחת ללב, מתאכזבת, דמיינתי אנשים מלאי השראה ודמיון, מעיזים גבוה יותר מהחיים, רחוק מהמציאות, דמיינתי מסדרונות צבעוניים, בגדים ססגוניים לבושים בידי אנשים שקופצים בלי לאמוד את הגובה, בלי לדעת לאן.

לילה. מטפסים שלוש קומות ברגל בבניין מט ליפול בתחנה המרכזית הישנה. הסדקים בקירות נדמים כמו ורידים משתרגים של גוף חי ונושם מבפנים. בפתח גרם המדרגות זרק מישהו על המעקות חבל אור כחלחל, פעימותיו מובילות אותנו למעלה. שלושים שקלים כניסה, שתייה חינם, מוסיקה שכואבת באוזניים. החושך כמעט מוחלט, רק מנורת קריאה ירוקה מאירה לדי.ג'יי. את התקליטורים. כשהעיניים מתחילות להתרגל, אנחנו רואים איך מתקרת האסבסט הגבוהה יורדים אלינו כסא, בובת חלון ראווה צבועה כחול ודוב מרוט. על הקירות גרפיטי של דמויות לא ברורות, על רצפת הבטון העקומה, מתנועעים אנשים לא ברורים גם כן. הם רוקדים בתזזית שיש בה סדר, סדר ששואב אותך להצטרף. אני אוהבת להרגיש את הרטט של צלילי מתכת קרים עולה לי מכפות הרגליים אל כפות הידיים דרך הגוף שקוויו מתחדדים, אוהבת ללטף איתן הרועדות, את האוויר הדחוס מסביבי. יש משהו מזכך בלרקוד במחתרת, כשאף אחד לא מזהה אותך, לרקוד דווקא בינואר.

ינואר, חודש של סופים. כמו שמרץ הוא חודש של חתונות ויולי הוא חודש של אהבה. ינואר עובר עליי מאזכרה לאזכרה, כמו צפירת אזעקה ארוכה חודרת ובלתי נגמרת.

"באנו לשרטט כאן קווים לדמותו של בני. בני היה..."
אנשים עולים ויורדים מבמה מקושטת פרחים מלאכותיים ותמונות של חייל במדים, בבית ספר תיכון. מקהלת ילדים שרה בליווי פלייבק צווחני של גיל עשר, שירים שאהב. קלישאות נערמות לערימה מסודרת שיטתית. על מסך רצות תמונות של החייל הילד, עם הוריו הגאים, של הילד המתבגר, עם חבריו, משתטים, אנשים מסביב מחייכים ואף צוחקים לפרקים, ואני לא יכולה להפסיק לשיר בפנים את המשפט שאמר אבא שלו עם הפסקות ארוכות של חנק ומשיכות לא נגמרות של ההברות האחרונות במילים הקצרות ממילא, כאילו רצה שהמשפט לא יגמר. רצה והצליח. יומיים אחרי, אני עוד מגלגלת אותו על הלשון, משחקת בו כאילו היה שיר היפ הופ: "בני, בני, בן יקר, יחיד, שלי, אתה, כל מה שאני, רציתי להיות".

ראשון לפברואר.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה