.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
ינואר
..
יום הולדת
..
צוחקת חזק

.. נקודות מבט. זוויות ..

יצא לכן לשאול את עצמכן אם אתן בעצם
רואות אחרת מאחרים, שמות לב לדברים שאחרים לא,
ואולי זה היה הדמיון או רגע של חלימה בהקיץ,
ואולי זה משהו שרציתן בו כל כך או פשוט פחדתן ממנו,
והוא הציג עצמו בפניכן ולו בסימן.
מחשבות על יצירת מציאות ועל ניסים מתערבבות
בחלומות נבואיים שמתפרצים מתת ההכרה בלי שהזמנתן,
ואולי בעצם, כן ? 

.. יום הולדת ..

אני יושבת על כסא קש, על המרפסת הקטנה עם האדניות הפורחות והמעקה צבוע תכלת של נגד עין הרע, לגופי גלבייה צבעונית רפויה שקניתי בצהריים בשוק מרוכלת ערביה, שנעצה בי עיניים גדולות ותמהות, והחמיאה, "ורי ביוטיפול, ורי ורי". השמים הבהירים הספיקו להחשיך, וירח דק לא נמצא על גגותיה של נצרת. את מקומו תופסים כבלי תאורה מהבהבים, דולקים וכבים, יריות אקראיות שנדמות זיקוקים, ירוק זרחני של צריחי מסגדים, ואור רך, צהבהב של פנסים ושולי כנסיות. הרוח הטובה של הלילה, מנסה את כוחה לפייסני, לגרום לי לקום ממקומי ולפסוע יחפה על הרצפה המצוירת, לפתוח את דלת החדר החורקת, ולחבק את השרוע שם במיטה. אני מסרבת לה, "ככה לא עושים", אני אומרת, "ככה לא עושים בלילה של יום ההולדת" ודמעות חמות צפות עם העלבון ששב לפקוד אותי.

אין מים בעיר הזו, יבש המעיין, המזרקה בפתח האכסניה חרבה, קירות נפלו לגלות בתים חצויים נטושים מבפנים, בורות ביוב עמוקים רצים באמצען של אבני מרצפות הסמטאות.

אבל יש ספר אחד, שמספרתו בקצה קטום של צומת על צלע גבעה, והוא נפנה ממשחק קובייה לקרוא לי לשבת לידו על כסא מתקפל, לשתות נס קפה מתוק ורותח שערבב לפני רגע בפינג'אן. זה היה בבקר, כשרק הגענו לכאן, אתה תמרנת את היגוי המכונית באלכסון חנייה כמעט בלתי אפשרית, לשרוט את צידה בארון חשמל ואת אחוריה בעמוד בנוי, ואני מצאתי עצמי מקשיבה לשקשוק קוביות שש בש בידיים מיומנות, מוטחות בקצב סדיר על פינות לוח העץ המעוטר, ולמילות ניצחון והפסד בערבית מדוברת, טועמת את ריח הקפה בכוס הזכוכית הקטנה, מחייכת למראה כסא המספרה האדום המרופד והגבוה וחושבת על אבא, שיכול היה להישאר במקום הזה לתמיד, ועל אמא שהייתה סוחבת אותו משם.

ואז באת להוציא אותי, והנחנו חפצנו אצל אמיל, באכסניה היפהפייה שהייתה לנו בית יומיים, והתחלנו לשוטט ברחובות הכורעים תחת כובד החום והגיל והבשורה, זו שבישר מלאך למריה. היא נתבשרה והרתה ללדת את המשיח תכול העיניים וארוך השיער. כאן חיו עם יוסף הנגר, כאן רצו להשליך אותו מהר. והכנסיות גבוהות ובנויות שכבות שכבות, עתיד קובר עבר, עמוסות פסיפסים ותמונות וחלונות צבעוניים ומנורות משתלשלות ונרות שאינם דולקים. ואני נכנסת לבית קפה ואתה אחריי, וגברים גברים ישובים על כסאות נמוכים וספות מהוהות סביב שולחנות קלפים, סיגריות, "קפה שחור ותה, אם תרצי", מתנצל בעל המקום למראי, ואני חושבת על אבא, שבמקום כזה סיפר לו דוד פואד על בואי לעולם, על אמא שהזכירה לו את זה כל החיים, ועליי, חוגגת גיל שעבר את הארבעים, כותבת על נקודות פתיחה של אנשים ועל גלגולים, הנה צלחתי עוד שנה, ואני, כאילו דווקא, כאן.

אין שקט בעיר הזו, "אללה הוא אכבר" שר המואזין וממשיך בדרשה מלאת תוכחה ומוטעמת, פעמוני כנסיה גדולים מוטחים בנדנם, אזעקת חנות עולה ויורדת, נגר בסככת פח גדולה, ובכי תינוק שלא נרדם.

אבל יש בעל מכולת בעל זקן, שמשיב בברכה לשאלתנו אם יש לו אולי, בירות. אין לו, הוא דתי, וגם היום, התחיל חודש הרמדאן, הוא צם, אבל מוזג עבורנו סודה וקרח בכוס פלסטיק, "זה חינם". אנחנו קרובים מספיק לראות את כתמי הזיעה המפוזרת בחולצה האדומה, את שקיפות עיניו הסלחניות, את הטלוויזיה שדלקה כל הזמן ההוא, עם צילום המון אדם זז במכה. ואני חושבת, איך זה שיום ההולדת שלי מתקשר עם חורבן, עם צומות, חודש אב המלא באסונות, בית מקדש היה פעם, ועכשיו, מתקוטטים על שרידיו, והורדוס ממית את הבנים מפחד הנבואה, ואני לא ישנה, מתהפכת על משכבי מצד לצד, טרודה ואבודה.

ואתה מחייך אל בעל המכולת, וקושר עימו שיחה, ואני רואה איך ליבו מתרכך אל ליבך, ורוצה שתחזור להיות כולך רוך, כמו בשנה שעברה, שתביט בי כמו אז ותקיף את מותניי הדחוסות בשמלה הורודה שכמעט התפקעה, ותגיד למוכרת שאתה לא רוצה אותי במידה אחרת, ולי תגיד שאלבש אותה רק בנוכחותך. שלא תכעס ותרחק ותבקש שאשחרר את הרצון שהערב של היום יהיה מיוחד לא פחות, ותגיד שאום כולתום התבטאה נגדנו, ומקום שתולה את תמונותיה הנערצות ומשמיע את שיריה בלופ הוא לא ראוי, ועובדה שהם לא ניגשו ולא התייחסו אלינו עשר דקות, ושזזנו באי נוחות בכיסאות, והאוויר עומד והמנות לא מרגישות טעימות. ורציתי להגיד לך שזה הערב שלי, ושאני אוהבת את השירים ואין לי בעיה עם האיטיות והחום, ושאני יכולה לשיר לך אם תרצה, את זה שאני יודעת בעל פה, כמו אבא שלי, כשהיה קטן, והיה מאזין למקלט הרדיו לשנן כל שיר חדש שלה, עד שיכול היה לעמוד על שולחן ולצעוק אותו מלוא הגרון. ושאני יכולה להניע את האגן, שהתרגש מצלילי העוד, ושהחום שעולה בו ימצא דרכו אליך. במקום כל זה בכיתי, ואתה רק כעסת יותר, והלכנו לחדר אחת אחרי האחר, והמכוניות נסעו במהירות מטורפת, צופרות ורועשות, דורסות את הלילה שהביא עימו לכלוך לרחובות.

אין מרחב בעיר הזו, בתיה צפופים, נצמדים זה לזה בהטיה, רחובותיה צרים מתקמרים ומסתלסלים דו סטריים ובלתי אפשריים, תייריה תרים את אתריה קבוצות קבוצות, ממוספרים ומסודרים.

אבל יש את תחושת הקדושה בקומת המרתף של כנסייה אחת, לא מתוירת, אבניה קרות, קשתותיה מתחברות לרכות מעגלית, רטט עולה מבריכת הטבילה הריקה שעומקה מרגיש אינסופי, אנחנו משילים את הנעליים, נצמדים לקירות, להרגיש את השקט ואת הנוכחות, להקשיב לקולות אלה שנשאו בה תפילות, אלה שחשו בה שליחות. אורה המסנוור של השמש מצליח לעבור דרך פתח אחד גבוה, להגיע אל ראשך, ליצור סביבך הילה גדולה, ואני מרגישה איך האהבה שלי כלפיך גואה.

אתה יוצא אל המרפסת הירוקה, מושך את ידיי בחוזקה, אני מתנגדת, אתה לא יכול לסגת, המאבק שלנו ממשיך על המיטה, השיער נמשך, הגוף נדרך ונמעך ונדחס ונזעק בחסות החשיכה, הנפש מתפתלת וזוחלת, לא מוחלת, לא נרגעת. יש לי יום הולדת, רציתי את עצמי לדעת.

נוריקי פותחת בזו אחר זו דלתות לגלות לנו את חדריו הרבים של מקום חבוי ונסתר בצלע ההר. צעירה להיות נזירה, שיבה קלה בשיער קצר וצחוק קל שהיא מסתירה בכף יד דקיקה. היא מטפסת איתנו לגינות עדינות, על הדשא כותנה ופרחי מים, צופה עימנו ביונים הרבות על גג הרעפים הסמוך, יושבת לצידנו על ספסלי כנסיה שעיגוליה רכים, ועיטוריה זהב, מספרת לנו באנגלית מצומצמת על מריה וישוע ונצרת. הדלת האחרונה מובילה אותנו לשרשרת אולמות חשוכים, ובהם מערות ודשאים ובריכות ומסכים נסתרים, הם מקרינים בפנינו מראות מסעירים ופסוקים מקראיים. העיניים שלנו בוערות, כפות הידיים שלנו לחוצות זו בזו. אתה דומע למראה סיפור הצליבה, חש חמלה, מסיר שריונך מעליך.

אין רוע בעיר הזו. יש יופי. ללא דופי.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה