.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
ינואר
..
יום הולדת
..
צוחקת חזק

.. נקודות מבט. זוויות ..

יצא לכן לשאול את עצמכן אם אתן בעצם
רואות אחרת מאחרים, שמות לב לדברים שאחרים לא,
ואולי זה היה הדמיון או רגע של חלימה בהקיץ,
ואולי זה משהו שרציתן בו כל כך או פשוט פחדתן ממנו,
והוא הציג עצמו בפניכן ולו בסימן.
מחשבות על יצירת מציאות ועל ניסים מתערבבות
בחלומות נבואיים שמתפרצים מתת ההכרה בלי שהזמנתן,
ואולי בעצם, כן ? 

.. צוחקת חזק ..

עובד נגע בכתפי, נגיעה קצרה וחדה, לסובב אותי אליו.

"את צוחקת חזק מידי "

האוזניים שלי היו חמות ואדומות מכדי לשמוע, חשבתי שהוא צוחק.

"אנשים התלוננו שאת מפריעה להם"

מבושמות היין פגה באחת. עיניי נפערו אל חולצתו האדומה בחושך של "ז'אז'ו", שהיה עד עכשיו נעים לי מאוד. הוא רציני.

"אתה לא רציני." אמרתי, אחרי שבלעתי חזק את מליחות הרוק המהולה ביין האדום שנותר על הלשון.

"אני כן."

שלוש שעות לפני כן, כשנכנסו ל"ז'אז'ו" הכל נראה כמו שצריך.

החנינו את האוטו ברחוב החרמון, וחפשנו את המקום הזה, שנקרא על שם סבתא מרוקאית, והוא קטן ואינטימי כמו שיפוד הסלמון בו נגסנו בעונג חמש דקות לאחר מכן, מלא בקובי ורן וניב היפים והצעירים, לבושים בחולצות מכופתרות בדיוק עד הכפתור הנכון, מכרכרים סביבנו רק להוריד את המעיל, לתלות את התיק, להגיש את היין, את מפיות הידיים, להאכיל, לגעת במקרה, לשיר ולנוע עם המוסיקה חסרת הקו המקשר, אבל האופטימית בעיקרה. התמסרנו. נשים רכות מבושלות, שמחות על הלילה.

כשיצאנו משם, תוך הבטחה שלא נחזור יותר, ואיתנו גם כל מי שמכיר אותנו, היתה לי בחילה. כל הכרכור נראה לי כפיתוי לגרום לנו להזמין עוד ועוד. כל מחמאה שנאמרה, כל פלירטוט, הפכו עקרים. הפכנו בזה עד שנמאס.

"תשכחי מזה" טימור אומרת, מלווה את צעדיי מהמכונית לבניין.

אני לא טובה בלנסות לשכוח. אפילו גרועה. כמו אז, כשסגרתי אחריי את הדלת לצאת החוצה, בשקט כדי שלא יפריע לשכנים, יורדת ברגל עם עיניים על הרצפה ולא במעלית עם המראה, רק לא לפגוש במי מהם, שבטח שמע אותה צועקת. צועקת על החיים שלה איתו, וכמה שהיא מסכנה, וכמה שאני נוראית, פרינססה שלא עוזרת. במיוחד בערב שבת, שבע, כשהוא דופק על הדלת מבקש להיכנס, והיא צועקת שהפעם היא לא תוותר, הפעם הוא יחזור לאור יהודה לשחק קלפים עם החברים הערסים שלו, והיא לא תפתח לו. ואנחנו בוכים, מנסים לפתוח את הדלת, מנסים לפייס אותה, מנסים לגנוב לה את המפתח, חרדים לרגע שהוא באמת יחזור ולא יחזור. ועוברים שבוע ושנה והכל נשאר אותו הדבר, רק הצעקות הופכות קבועות באוזן, ואנחנו גדלים. בדרך אנחנו מציעים לה להתגרש, אם כל כך רע לה, אחר כך שואלים, אותו ואת עצמנו איך הוא סופג את הכל ואיפה זה בעצם יוצא, ובסוף בורחים, כמו גנבים בלילה, לגור לבד ורחוק, מחפשים מישהו שלא מדבר הרבה.

"זה הקול שלי" היא פוסקת אם מעיזים להעיר, במבטא כבד שהיא מחזיקה, אפילו שעלתה לארץ לפני שהתחילה לדבר, בתוכחת קיפוח בוערת של מי שהייתה מזרחית יחידה בכתה של 39 אשכנזים בנים והיתה חייבת לצעוק. בשם כל העדה. בשם כל הנשים. בשם כל האמהות. לא להשאיר פס של שקט. לא להיכנע. לא לתת לו לעשות מה שבא לו בלי לציית לחוקים. לא לגדל ילדים פרימדונות שלא יודעים לבשל, לנקות, לכבס, אבל גם לא לתת להם לנסות, כי אין טעם.

אני פותחת דלת אל השקט של הבית.

"איך היה?" הוא שואל בלי להרים את העיניים השקועות במסך המחשב המרצד.

סיפרתי לו.

"טוב, את יודעת לפעמים לצחוק כמו ערסית" הוא קובע.

איך הוא לא מפרגן, איך הוא לא מגן על אשתו, ואיפה המרוקאי שאיתו התחתנתי, אני נעלבת, בשמי ובשמה, וצועקת חזק, עם דמעות, אבל בלב.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה