.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
אחרי לידה

.. כאב ..

אני מזהירה אתכן יפותיי, אהובותיי, התוכן אינו פשוט, כמותו כאב.
אין כאב האחת דומה לכאב האחרת. ועל מה הוא יושב, הכאב,
מה הדחקתן, עם מה לא התמודדתן, למה הייתן זקוקות להפוגה הזו
מחייכן עמוסי השגרה המעייפת שתיאלץ אתכן לקרוס למיטה
ולא להצליח לחשוב, רק לכאוב.
ואם שמתן את האצבע על האירוע שגרם לכן לכל זה, האם הצלחתן
להתמודד עמו, לשחרר אותו, להבריא עצמכן שלא יחזור חלילה.
ומשככי כאבים, ורופאים, ותרופות, ואלטרנטיבה, ופרספקטיבה דרך
הזיות וחלומות ששוטפים החוצה פחדים ורצונות כמוסים,
עד שתצנחנה בריפיון לשינה ארוכה, ותתעוררנה לבקר בריא.

בריאות, אני מברכת אתכן.

 

.. אחרי לידה ..

מיטה ביקשתי ליד החלון. התריס החשמלי יכול להגיע עד לאן שארצה, ואם ארצה, אוכל לראות את החדרים של מחלקת יולדות, מעבר לחלקת דשא פנימית שלא ברור אם אפשר להיכנס אליה. בקבוקי מים, חיתולים ומוצצים ערומים על האדן שמול חלוני. אם אתאמץ אוכל לשמוע צווחה חנוקה נעצרת לחוש במגען הרך של בטן מקומטת, יד נפוחה מנוזלים ופטמה.

במסדרונות אני מסתובבת עם הכתונת הורודה. שלושה קליקלקים בכל צד נפתחים בקלות לחשוף כתף גרומה. יש בה מקום הרבה להילוך שלי המתנודד. אפשר לחשוב שגם אני אחרי לידה. הרגליים מפוסקות קמעא, הגוף כפוף להגן על הבטן הרכה, הפנים צהובות ומוכתמות. אני לא מתקנת את החושבים. אני אכן אחריה, אפילו שעברו שנים שלוש, זה משהו שלא יוצא ממך, ברגע שהוא שם, את אחרי, ולא תהיי כמו שפעם.

רן נע בחוסר נוחות בקצה המיטה. מבטו נודד לשם. החלק השמח של המקום הזה. ומשם אליי,שרועה כאובה ומלאה באנטיביוטיקה שהחדירו לי לוריד, ובמשככים שלא עושים מלאכתם.

"עצוב לי שאתה רואה אותי ככה." אני אומרת - אמורה להיות רק יפה וזוהרת. כמו לאור הנר שהניחה המלצרית על השולחן בינינו, לפני חודשיים לערך. הערב הזדחל מהר לזמן התחום שלי, עוד שעה חוזרים הילדים. בבהילות שאלת אם אוכל להתעכב, משדר תשוקה להתאהב. עכשיו, גופך הגדול רוצה לצאת מבגדיך, העיניים לא רוצות שאביט בהן פנימה ואילו הנפש משתוקקת, שולחת אצבעות מפוסקות לפקוח את שמורותיי כשאלו נעצמות להתענג על רגע.

"הכל בסדר חמודה" אתה מנסה להרגיע, כף ידך עבה תחת השמיכה, סביב קרסולי, נעה בתנועה מעגלית לשוק, חספוסה מסיח את דעתי ואת עיניי מלראות. דמעה זוחלת.

שלוש שנים לפני, בחדר שממול, כאב הגוף היה מהול בשמחה עצומה לכפות ידיהם הזעירות, למבטם הזגוגי, לגופם הענוג נוגע בגופי שנתרוקן מהם, כל שרציתי היה לשמח את ליבם שהתדפק בבלבול על חזם השקוף ולאהוב אותם עד כלות הכוח. הולכתי אותם בעגלות הפלסטיק הגבוהות, גופם אבוד בשמיכה גדולה למידתם, חיתולי בד לבנים ששם בית החולים דהוי כחול עליהם מגנים על דפנותיה.

על המיטות בחדר ההוא, שכבנו אני והוא, אבא שלהם. גם אנחנו הנחנו על אדן החלון חפצים שאחיות פעלתניות ויודעות דבר לימדו אותנו איך להשמיש, בקבוקי סימילאק חד פעמיים וכרית הנקה פרחונית. על פסי האלומיניום המתעגלים של הוילאות התכולים, תלינו קולבים עטופים בחולצות גבריות צבעוניות שלו ומעיל. על פתק צהוב שהצמדנו לדלת שלא הפסיקה לחרוק, הורינו לאחיות לא להעיר לפני שש בבקר, שנוכל לישון מעט בדירה המאולתרת שהקמנו לשבועיים ימים שנתערבבו לזמן אחד.

אני זזה לקום. הכאב מתעורר, חותך אותי מאמצעי. בסכין גילוח חלוד הוא מתעכב עליי לבחון היכן עובר הסף. המגלח אינו מיומן. ידיו רועדות. הכל מתערבל לשריפה חזקה שחורה וצורבת. אחיות מבקשות אותי לדרג מאחת עד עשר את רמת הכאב. תלוי בזוית הגוף. תלוי בשעה של היום. תלוי בבושה שלי המביטה בי, כשאני מסירה את הכתונת להתקלח, כשאני מורחת את החומר המאלחש על האודם מנסה להעלים, כשאני רואה על פני המבקרים אותי רחמים.

ד"ר אוסוולדו מאבחן שבר או בקע. גם האבחנה תלויה בזוית. פברואר, שנה בדיוק מאז עזב את הבית, שנה לפני עזב את הלב, מסרב לקחת איתו את נפשו, וזו משחיתה את שאריות הגוף, מכריחה אותי לנסות לאהוב את האני שמבהיל עד אימה את המעזים להתקרב אליי, זה שחבוי במעמקי הימות העצומות שבליבי, זה שבמילותיו אין חיוך. זרמים תת קרקעיים חמים חותרים תחת קיומי, נגלים לי ברגעי ערות חלקית שלאחר שינה טרופה. ואני, מסרבת לוותר על המראה המדברת אמת של מגזינים זולים ושלטי חוצות מלוטשים. מסרבת לעבור לעולמם של המוותרים או הגרועים מהם – הנאבקים שלא לוותר. רוצה שיאהבו אותי כמו שאני, רוצה לאהוב את עצמי כמו שאני רוצה להיות.

אני. שרית חביב. כאן אני אלבו. שרית אלבו. רצית לשנות את השם, אני מזכירה לעצמי, שעתיים בתור במשרד הפנים ופקיד גבוה עם כיפה סרוגה הניאו אותך מזה. לפנות בוקר אני ברחה מדלת אחורית של בית החולים אל חוף הים הצמוד. אבא צעד לידה ועוד איש שלא הכירה. הם נכנסו לתוך המים. אני הילכה על הקו שבין החול הלבן למים השקופים. המים יצרו מחילות דקות ושבילים מסתלסלים בעיניה. מהשבילים עלו בעלי חיים שלא שייכים לשם, עכבר שפקח עיניו אליה, סוס דוהר. ופתאום הר. שמאלו טרסות חול רחבות, מזרונים בחלקן השטוח העליון, ימינו שביל תלול. אני מטפסת בשביל. אביה והאיש מאחוריה. ופתאום אבן גדולה עגולה . "את אמורה להתגלגל עליה הלאה" אומר המפעיל. היא עוצרת. "אני יורדת" היא מודיעה לכל האנשים שהולכים אחריה. השביל מלא בהם. צפופים נעצרו על עומדם. אביה והאיש חוצים לטרסות, נבוכים. והיא מתעקשת. מילותיה עוברות ברחש גובר והולך מאיש לאיש כמו במשחק ההוא שהיו משחקים בו כשהיתה ילדה.

לא יודעת מה עלה בגורל המילים, התעוררה.

אני שוכבת במיטת אחי הקטן, בבית הוריי הגדולים, לקראת ניתוח, קוראת את המילים השקטות שכתבתי בעודי שוכבת בבית החולים, בכאב, לאותו המחשב, בו אני כותבת עכשיו אל עצמי, ובקרוב אליכן. קשה לי לשאת את העצב שעולה ממילותיי, קשה לאהוביי נוכח דמעותיי, הם מבקשים ממני להאמין, להיות בשמחה על הניתוח שיתחיל תהליך נכון של החלמה ובעקבותיו לא אחיה בצילו של הפחד על שגרת חיי העלולה להיקטע בכל רגע, על קריסת הגוף והנפש והתלות באחר.

הם צודקים ואני צודקת.

לולא בכיתי את כל שהיה לי בגוף, לילה ויום, לולא התאבלתי ושאלתי שאלות ורעדתי, לא יכולתי להיות באמונה ובשמחה. לולא העניק לי הרופא המנתח עוד יומיים כשדחה את מועד הניתוח, לא יכולתי להשלים את מלוא המעגל, להרגיש את כל מנעד רגשותיי המתדפקים כל אחד בתורו, רבים ביניהם מי קודם מי אחרי, מתערבבים שלא בדיוק אזהה. ופתאום שקט. אמונה שדברים קורים כפי שצריכים היו לקרות, שיש יד מכוונת, ידי שלי. אני מבחינה במבע פניהם של האנשים האהובים עליי. אני מודה. וגם, מתחקה אחר הפרפר שמבקר אותי בשלישית השבוע.

למאמין, פרפר הוא נשמה קרובה שבאה להעביר מסר, היא נדברה איתך בעבר שתבוא כשתקרא לה. אני מאמינה, והבקר, בפעם השלישית שהתעקש לבוא, תרתי אחר זהותו. נלוותה אליו סבתי שהביאה לחדרי מגש ועימו תה מתוק וגבינה וירקות, גווה כפוף, שערה לבן, והיא חזקה ממני. כשהצבעתי עליו בהתרגשות, פתחה את החלון ועזרה לו לעוף, כמו שאיפשרה לו ללכת כשבחרה להישאר כאן, להדוף את גלי הכאב והצער שפקדו את משפחתי אז ומאז. סבי.

סוחר בדים, מהגר. מהסוכרת, כמעט ואיבד את ראייתו, שקיות עיניו היו תפוחות תמיד, במשקפי הפלסטיק שלו דבקה קבועה לחלוחית, כובע הלבד שחבש תדיר כיסה והסתיר את ראשו העגול, בהילוך כבד היה בא ומתיישב על כסא עץ קבוע בפינת האוכל הקטנה, ובקול צרוד מדבר איתי ישר.

שלוש עשרה שנים עברו עליי מאז נפל בשוק ומת, בי נשארו רגעים, שלנו, ישובים על ספסל עטוף שטיח פרסי בבית הכנסת בבני ברק, יום הכיפורים, אפילו שאסור, הא' ב' של "אדון הסליחות" בסידור. שלו, מסייד לבן את קירות המטבח הקטן של אמא שהשחירו כשעניתי לטלפון והשארתי מחבת משומנת על כיריים דולקות. שלו, מתיישב לקראתי במיטה הגבוהה נורא, מתעורר עם סבתא משנת צהריים של השבת האחת בה ברחתי מהבית, מעזה לבקש ממנו להגן עליי מפני כעסה של אמי.

וסבתא, הפכה בעל כורחה עזר כנגדנו, מחזיקה אותנו מלהתפרק. כמותה בנותיה, אמי ואחיותיה, ושלא כמותן, הנכדות, חונכנו רק ללמוד, עוגיות ותה ופירות חתוכים הוכנסו לחדרינו כשצווינו לשקוד על מחברות ובחינות. ממושמעות, הצגנו להם ציונים גבוהים בתעודות, תארים מצטיינים באוניברסיטאות, שברנו עבורם מעגלים בלתי עבירים של אפליה וקיפוח. קשיחותם, הותירה אותנו שבריריות ורכות מבפנים.

ממעמקים קראתיו והוא בא, לבקש שלא אוותר, לא עכשיו, כשהדרך נסללה, כשיש לי ילדים ואיש לאהוב, משפחה שעליי להחזיר לה כגמולה, ונשים להאיר להן מקום במילים, לא עכשיו, כשפרצתי את כל הגבולות שלו, כמו שתמיד ידע שאעשה, נכדתו הבכורה, בתה של ילדתו הבכורה. "עזיזת קעלבו" סנטו בה ובו אחיה בקנאה, שבעיראקית זה אומר שהוא אהב אותה כמו את הלב שלו.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה