.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
כמו מתנה
..
בוטנים אמריקאים
..
קליאופטרה

.. להיות אשה. התבוננות ..

להיות אשה. מה זה אומר? ממה זה מורכב ולמה?
איזה חלקים ממך חייבים להיות מגדריים, כי כך נבראת,
כי כך הגדירו אותך אביך ואמך, מורים, פרסומות, ספרים,
כי כך יום אחד הגדרת את עצמך במו ידייך המציירות שפתיים,
עיניים, גוף. ומה בנוגע לגוף. האם איי פעם אהבת אותו כמות שהוא,
בלי בחינה והשוואה, התעמלות והזעה, בלי מה לכסות ומה
להדגיש, והכל צופה איש, מראה שלא משקרת ותמונה של אחרת.
והגעגוע לגיל, ולזמן האבוד, ההיצמדות למי שהיית.
הג'ינס בארון, שאת מתעקשת לשמור, ופותחת מקיפוליו בעונות
המעבר, הסירוב להכיר בכך שהבטן הרכה כאן להישאר, יחד עם
הירכיים והזרועות המלאות. שערה לבנה וקמט זווית.
ייתכן שבכית.

.. כמו מתנה ..

מאי 2005

מילאנו קרה ואפורה. אני משוטטת ברחובותיה חפונה במעיל פיל עגול וצהוב, מנסה לזרוח כמו שמש על תושביה החיוורים, מיטשטשת דרך משקפי החורף האופנתיות שלהם, העטופים קלות בצעיפיהם, מטופפים בנעלי לכה חדשות ומבריקות בגשם הטורד את שיערי המבולגן. רק שיערה של ענבל מזדהה. הוא זהב מקורזל ומתולתל של רנסנס, ויחד עם הציצים השקופים שלה, מציצים קלות דרך מחשוף מעודן, מאיר על העולם.

במעיל טוויד אפור, איפור מוקפד ונעלי נייקי היא מתנהלת בעיר כבשלה, מסיטה את מבטי הגברים לעור קצפת שמציץ בין הצוואר לשיער המרוח בקצוות במוס בריח קוקוס. הם מחכים שתסיר משקפי ג'ורג'יו ארמני סגול חציל, לראות את התמונה השלמה של זו שמשתלבת כל כך יפה בעירם, בתחכום מוקפד שנראה מרושל לעין בלתי מנוסה ומתאים לעיצוב הניבט מחלונות הראווה ומחדרי התצוגה הדומים זה לזה להחריד.

פעם שישית במילאנו. אלמלא היתה נעצרת מידי פעם, מסיטה מבט תועה לעברי, אי אפשר היה לנחש שאני איתה.

"אולי ניכנס לקנות לך את המעיל השחור הזה בחלון?" היא מנסה שוב.

"אני לא מבינה איך מכל המעילים שלך בארון בחרת דווקא בו?"

והיא באמת מכירה את תכולת הארון שלי.

"והנעליים האלה. רק אנחנו חוזרות לארץ ואני אישית זורקת אותם לפח. שמעת?"

אני אפילו לא מנסה להתחיל להסביר לה כי גם לי לא ברור. איך אחרי שנים של הכחשה וסירוב טוטאלי ללבוש כל מה שמשמין אותי, ובייחוד דברים עבים וצמריים כמו סוודרים, בייחוד כפול אם הם מסתירים לי את הצוואר, ומפריעים לי לשיער, ומכסים את איזור המותניים, ועושים לי ציצים גדולים, אני הולכת וקונה, בגיל שאף אחד לא מכריח, מעיל נפוח בנוצות אווז, עם גומי במותניים שעולה ויורד איך שמתחשק לו, עם סקוטשים במקום כפתורים או רוכסן, שכל דבר נתפס בהם ומשאיר עקבות. ועוד צהוב. ולא צהוב לימוני רך או חרדלי או מעושן או בננה, צהוב זרחני של מסיבות, של רמזורים מהבהבים, של "פז". איך עמדתי בקופה בחנות לשלם על חלק עליון של אימונית לבנה עם דוגמא אדומה, ראיתי אותו ופשוט לא יכולתי להתאפק, שלחתי אליו יד, לבשתי ושילמתי כשהוא עליי למוכר שהתכופף לקרוא את התווית ואחר כך לגזור אותה. היה כבר סוף החורף, ואני, אני התפללתי לכמה ימים קרים כדי שהוא יעטוף אותי חם, יסתיר אותי מהעולם וגם יצעק שאני שמה זין על כולם. אי אפשר היה לא לקחת אותו למילאנו, אפילו שהוא תפס כמעט חצי מזוודה.

כבר כמעט חמש. הבטן נדבקת לי לגב ויש לי סחרחורת. אנחנו מתיישבות לאכול.

"ככל שנתחיל לאכול מאוחר יותר, נאכל פחות." היא מבהירה לי, בעודה נוגסת בעלה ירוק.

שלושה חודשים במכון הכושר הכי אופנתי בעיר, וארוחה קלה אחת ביום, עשו את שלהם. היא השילה כמעט שבעה ק"ג ממשקלה, ומעולם לא נראתה טוב יותר. אני רוצה גם. בתיאוריה. בפועל, אחרי חצי שיעור ספינינג, במוסיקה מחרישת אוזניים, אור כחול בעיניים, ומדריכה אחת צורחת, כשלתי החוצה למקלחת, לסאונה, ולארוחת בריאות בקפה שליד.

אנחנו חוזרות לרחוב, היא בהילוך מרוצה קלות, אני בתעייה דובית עצלה.

"פוף". המעיל מתכווץ כמו כרית אוויר, מתנגש במעיל אחר, אני נזרקת לאחור ורואה איש.

שמו פייטרו. כמו כל האיטלקים פה, הוא בהה בה בזמן שנכנס בי. אבל "לא קרה כלום בכלל" הוא נוגע בידה, מתנצל בפניה, מתעלם מזה שאני זו שכמעט עפה על עמוד.

"מאיפה אתן?" הוא מכוון אליה. "הא.. ישראל... " הוא "אוהב את ישראל, היה בה פעמיים, היתה לו חברה ישראלית במשך שנה, הוא יודע עברית, רוצה לחיות בה ואפילו הגיש בקשה למשרד הפנים שנדחתה משום מה... איזו מקריות לפגוש בנו כך", הוא מלהג, ענבל מחייכת חיוך מסתורי מלווה במבט בלתי מושג, ואני מתיישבת על ספסל האבן המעוצב הקרוב, לנוח, בהפוגה. קר לי בתחת. אין לי מושג לאן ללכת ואיך, כאילו הפכתי ילדה במחיצתה, קטנה מגובה העיניים, גוררת רגליים וכאילו אדישה לאובדן תשומת הלב.

הוא רושם את מספר הטלפון שלה, אפילו, שהיא "לא מבטיחה שיהיה לה זמן לפגוש אותו... מחויבויות קודמות כאן... כל כך הרבה מה לראות ולעשות...". היא פשוט מאפשרת לעצמה לאלתר לפי החשק, בין הלבבות השבורים שמתקשרים אליה, מה שבא לה ברגע ש.., בלי להתחייב.

המונית נעצרת בפתח המלון. אני רואה איך הבל בוי הצעיר מתמרן בין האנשים והחפצים שמונחים בכניסה, כדי להצליח לפתוח לה את הדלת, ואולי לזכות לשאת את אחת משקיות הקניות הרבות שבידיה, או להגיש לה מפית למחות קלות בדל זיעה מדומה ממצחה. אם ממש יתמזל מזלו, יעלה אחרינו לחדר, לצפות בה משחררת אנחה קלילה בעודה נשכבת באלכסון על המיטה הגדולה.

בזמן שהיא מצחקקת בטלפון, בתחתונים שמגלים חצי ישבן ובמסכת פנים ירוקה, אני סוגרת את דלת המקלחת. פושטת מהר את העטיפות, מדלגת על הרצפה הקרה ועל המראה העגולה הגדולה מעל הכיור. זרם חזק רותח מצליף בגוף שלי, מנסה להפיג תחושה מרירה של להיות הגוף של זו שהולכת עם האשה היפה. המים מאדימים אותי, מתעלמים מן החמוקיים המגיבים לקור, הופכים אותי למסה.

כשנשימותיי הופכות סדירות, אני עוצרת את הזרם ועוטפת עצמי במגבת גדולה ורכה של מלון. המראה חושפת צלב בין האדים, ברור וחד כמו חרב הוא חותך לי את הפנים ואת הגוף. אני מביטה בחלקים שלי שבוגדים בי יחד ולחוד. מתי הפכו אותי מ"נחשקת" ל"רגילה". מתי קיבלו את תירוציי ללמה אין לי כוח לשמור עליהם שטוחים, זקופים, יפים. מתי התחילו להשוות בינם לבין חלקים בגופות אחרים, ולעורר בי רגש ירוק של קנאה, אדום של בושה, כחול של עצב.

פעם, החופש היה מדבר, החול היה לבן, והמים היו בטמפרטורה הנכונה, בכל עונה. על החוף עמדו חושות מקש, ושק השינה שלי היה מלא צדפים וחברים אחרים. פעם הייתי בת עשרים, ועשיתי אהבה בנוף עם בחור שפגשתי יום לפני כן במקרה, ורציתי לעשות לו טוב כי היה לו יום הולדת ואני הרגשתי כמו מתנה.

נולדתי יפה, אמא מספרת איך האחיות והרופא בבית החולים לא הפסיקו להסתכל ולהתפעל. גדלתי להיות אשה יפה. הייתי מורגלת באנשים שנמשכו למראי ודיברו בו. עם זאת, לעיתים, היה מראי, על הציפיות הכרוכות בו, מכביד עליי. כמו בגרף ידוע מראש, צנחתי לתקופות בהן הסתתרתי תחת משקפיים, משקל עודף, כתמי שמש, פצעוני בגרות, תספורות גרועות או סתם ימים קרים של חורף בהם לא אהבתי לשתף פעולה עם המשחק הזה, של להתלבש, להתאפר, לענוד, לנעול, לצאת לרחוב חשופה. באלה התקופות, הביקורת העצמית שלי אכלה אותי מבפנים, הרגשתי שאני מאבדת את המשהו הזה שמגדיר אותי מול העולם, שהופך אותו כמעט מושלם.

באמצע החיים, בחרתי לי מקצוע שסבב סביב יופי: להוציא ישן מפני חדש, לקשט לאנשים את סביבתם הקרובה, את ארבעת קירותיהם, לאפשר להם ליהנות מהסימטריה והגיאומטריה, מההרמוניה שבצבעוניות ובקומפוזיציה. הצורך ביופי מצא אפיק חדש, מתלהב, מתרגש. ואז, במרוצת שנים, גם האפיק הזה הצליח להכביד. נתקלתי בצדדים הפחות יפים של אנשים, ומצאתי עצמי מתקשה להכיל אותם. הבנתי שיופי הקירות אינו יכול לפצות על העדר אהבה וחיבה ותשוקה. אין בו די.

"הילדה הכי יפה בגן" אני שרה לבתי מיום שנולדה, מכבירה עליה סיכות וקשתות ונצנצים ולק בציפורניים, קולעת את שערותיה הארוכות שאני מתקשה לספר, בצמות, מלבישה אותה בשמלות מתנפנפות, כמו אימי לפניי. ומה נשתנה?

הייתי רוצה להגיד שאני אוהבת עצמי כמו שאני. אבל לא, אני עדיין, לא שם. אני בדרך, רוצה לתת לעצמי להיות, להראות את התוך שלי שיוצא עכשיו החוצה במלוא הכוח, צועק, בוכה, כועס, דוחף, עייף מלהציג תמונה מעובדת. עייף מלהיאבק בסימני הזמן והמקום.

אני מאמינה שאחרי שייגמר כל זה, יבוא שלום עליי.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה