.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
כמו מתנה
..
בוטנים אמריקאים
..
קליאופטרה

.. להיות אשה. התבוננות ..

להיות אשה. מה זה אומר? ממה זה מורכב ולמה?
איזה חלקים ממך חייבים להיות מגדריים, כי כך נבראת,
כי כך הגדירו אותך אביך ואמך, מורים, פרסומות, ספרים,
כי כך יום אחד הגדרת את עצמך במו ידייך המציירות שפתיים,
עיניים, גוף. ומה בנוגע לגוף. האם איי פעם אהבת אותו כמות שהוא,
בלי בחינה והשוואה, התעמלות והזעה, בלי מה לכסות ומה
להדגיש, והכל צופה איש, מראה שלא משקרת ותמונה של אחרת.
והגעגוע לגיל, ולזמן האבוד, ההיצמדות למי שהיית.
הג'ינס בארון, שאת מתעקשת לשמור, ופותחת מקיפוליו בעונות
המעבר, הסירוב להכיר בכך שהבטן הרכה כאן להישאר, יחד עם
הירכיים והזרועות המלאות. שערה לבנה וקמט זווית.
ייתכן שבכית.

.. בוטנים אמריקאים ..

אני לובשת שחור, אוספת את שיערי גבוה בסיכות. שתי קווצות אני משחררת, שיעניקו מסגרת לפניי המאופרות, שיהלמו את הפס שמשווה לעיניים שלי ולי מראה אחר, תקופתי, לא של תקופתי. ערב יום העצמאות. חלף יום הזיכרון הקצוב על צפירתו וטקסיו, על סרטי ההצצה לחייהם הקצרים של נעריו היפים, בא יום העצמאות על מצעדיו וזיקוקיו ומסיבותיו. אנחנו בדרך לאחת. הרצליה פיתוח. חצר. משקאות. צמר גפן מתוק. נקניקיות. פטישי אוויר ענקיים. אנשים. הרבה מהם.

אני סוקרת אותם בעיניים האלה המאופרות, גברים צעירים בחולצה מכופתרת מכונסת בג'ינס, חזה חלק מידי ותנועות אגן בוטות, מגולחי ראש אחוזי סיגריה ומשקה שפיותיהם נעים ללא הפסקה, מאפירים הנבוכים לנוע, ישובים בפינת ויאייפי חשוכה, ולצידן צעירות קצרות שמלה אופנתית מזוגזגת, שיער בהיר מוחלק, היא מגיעה לתחתוניהן כשהן מתיישבות, או מותחות ידיהן לחבק את שנצמד אליהן מאחור, ויש את המתאמצות להיראות צעירות, בג'ינס שמרים ישבן מחוטב פרי שעות במכון, חולצה נוצצת חושפת כתף שזופה, נעלי עקב דקיקות ושיער אסוף ברישול אופנתי מגלה עגילי חישוק גדולים.

ויש אותך, כמו מכוכב אחר אתה מתנועע בחן, עיניך צלולות ואינן מבחינות בכל אלה. "מזמן לא יצאנו לרקוד, לא פגשנו אנשים, זו הזדמנות" הפצרת בי ואני נעניתי. העולם יפה דרך עיניך היפות, אינך רואה את עליבות קירות הבית הכהים, נורות הפלואורסנט המסנוורות והוילונות הזולים, די לך בפיסת הדשא שתחמת בה עיגול בנעליך האדומות המצחיקות, ובמוסיקה ישנה וטיפשית.

אני מפלסת איתך דרך המונית ומיוזעת, אל הבר המאולתר בפינת החצר. אתה מזמין לך בירה צוננת ואני שולחת ידי אל הבוטנים, אמריקאים, אלה עם הקליפה המתוקה מתפצחת בין השיניים ברעשים קלים, מגניבה חופן אל כיס הווסט שלי, זה שמכסה את קו התעגלות מותניים ואת מפתח החולצה היפה ברוכסן סגור ובכובע פרווה, קצת קר ולא בא לי שיציצו בי זרים, יגעו בי דרך הבד הדק, כשהם עוברים, או מנסים להגיד שלום בצורה אינטימית מידי, כמו מנסים לנצח את הרעש.

אני שואלת עצמי מתי התחלתי להרחיק ולהתרחק, לנסות לבודד עצמי מנוכחות זרה. מתיישבת בפינת ספסל, מכרסמת בוטן ועוד בוטן. אגנים מקפצים בערבוביה, כוס משקה ניתזת על פניי בדרכה להישבר סמוך לנעליי, אני מסיטה את הראש, כמעט מאחרת. זו ששפכה מחייכת אליי חיוך סתום, לא אומרת כלום, נראה כאילו בלעה את הלשון עם כל הראש, במה שהספיקה לשתות לפני שהפכה בבואה של מי שהייתה קודם, של מי שרצתה להיות. אלכוהול חינם.

קמה לחפש אחריך. בדקות בהן יצאת את טווח הראייה, הספיקה אחת, מתולתלת עם אודם אדום, לחבוק את מותנייך כשהיא קוראת לך מלאך, ולצלם אתכם לאתר כלשהו, מחייכים בטשטוש, ואחרת, להצמיד את כפות ידיה לפנים ירכיה ולהתקרב אליך בפיסוק כפוף ברכיים, יכולת להריח את זיעתה המבריקה את כתפיה ואת החריץ שבין השדיים, יכולת להרגיש את מיניותה, זו שהשתחררה לא מכבר עם מאהב צעיר שחג במרחק סביר בסביבותיה ובסביבות בעלה נמוך הקומה, מפלרטט עם אחרת כדי שהיא תקנא והוא לא ירגיש.

אחר כך תשאל אם הפריעו לי כל אלה, ואני אגיד שלא, יודעת שמעט יוכל לחדור את הבועה בה הקפנו עצמנו. ה" לא" מפליא אותי, כמו האהבה שלך, מפתיעה, כל פעם מחדש. אני רואה בעיניך אותי כפי שהייתי רוצה להיות, בגופך - אותי כפי שהייתי רוצה להיראות, ובנשימותיך את חלומותיי.

"תבוא איתי לקחת עוד בוטנים מהבר?" אני צוחקת, כשאתה מסובב אותי בקפיצותיך המשונות, מחבק חזק שמרגישים את הצלעות. "בטח" אתה נענה, אפילו שזו הפעם השלישית.

גבר הוא שולחן סלוני, ואשה - ספה. דברי מורתי החדה כתער לעיצוב, שראתה רהיטים כאילו היו בני אדם, האחד - עשוי חומר מתועש, מרובע, פונקציונאלי, והס פן תזכיר, משעמם, האחרת – מרופדת, צבעונית, טיפשה, חכמה, פריכה, מרושלת בצורה מהודרת, כאילו יצאה את הבית ובלי כוונה נראית ככה, אבל ככה בדיוק.

לא לי ההבחנות החדות האלו, למרות שהן משעשעות, לא באתי לתייג תגיות ואיני מגדירה עצמי פמיניסטית.

אבל הרי אני מבחינה, אחרת למה אני מייעדת את האתר הזה לעיניהן ולליבן ולידיהן הכותבות של נשים. אני מאמינה שאנחנו מתבוננות אחרת, התבוננות מורכבת את הסובבים אותנו, ואת עצמנו. התבוננות שגורמת לנו להתהפך על משכבנו בלילות, להפוך במחשבות טורדניות שצפות בעטיה. התבוננות שבונה סיפורים שלפעמים אינם או יכולים היו להיות, ואנו בטוחות, כי הבטן שלנו דיברה את דברה. ובכלל אצלנו איברים מדברים, הלב המתכווץ, הראש המסתחרר, מיתרי הקול נרעדים.

ואז למדתי עיצוב. עם המתנות הרבות שהלימודים העניקו לי, הסתתרה מתנה שלא ציפיתי לה, היכולת לראות דרך משקפיים של "מה היה צריך להיות" עצבות ועליבות והזנחה של מקומות שיד אדם לא טיפלה בהם כראוי. לפני היותי מעצבת, ידעתי אם טוב לי או רע לי במקום כלשהו, אחרי – ידעתי למה.

ברכה או קללה? כשאתה יודע מה לא נכון, מה אפשר היה לעשות, מה צריך לעשות כדי לתקן, ולא לך לעשות זאת, ומי שמך, ואולי להם טוב שם בבית הזה, הם לא רגישים כמוך, ואולי זו בכלל לא רגישות, זו התנשאות, לדעת משהו שהם לא.

לכל זה הצטרף מסע התפכחות פרטי בו הבנתי שבית יפה, משפחה נאה, מערכת כלים מוזהבת, אין בהם להעיד על שמחה פשוטה של קיום, עזבו אושר.

פירקתי את כל אלה כי האמנתי שאפשר לבנות מחדש, בקונסטלציה אחרת, ניסיתי אפילו אוהל במדבר, שק שינה על חוף ים, סככת עץ עם אח מאולתרת ביישוב שאת שמו לא שמעתי עד אותו רגע, כשהבקר המוקדם מביא עימו צינה נעימה וזריחה שמפזזת על הפנים החוליות, הקפתי עצמי אנשים יפים, שערכו כמותי מסעות פירוק והרכבה מחדש, השתחררות מדפוסים קיימים והתמסרות לאהבת אדם וחופש. כשהייתי חוזרת ממסעותיי לילדיי היפים ולתהליך גירושין מייאש, לקחתי איתי בתרמיל אמונה שהטוב מתקיים לצד הרע.

ועדיין, אני מוצאת עצמי במסיבה, בה העשן, המוסיקה, התנועה והצמר גפן המתוק, מנסים לגרום לאנשים לא להרגיש בודדים, ורואה את המאמץ, את ההתחפשות, את הצורך להגיר לתוכך משככי כאבים בדמות משקה וסיגריה שישמשו תירוץ, האם עשיתי דרך? האם אוכל להשיב לעצמי את העיניים התמימות של ילדותי?

בינתיים, די לי להתרגש נוכח עיניה הנוצצות של בתי, המאמינה בפיות מעופפות ובנסיכות קסומות, בשמיים זרועי כוכבים, ובחצאיות טול מתנופפות, ועיניו המדמיינות של בני, ובהן ענקים וקוסמים ודינוזאורים ושלל פיראטים וגיבורי על ועלילות בהן תמיד הטובים מנצחים.

בנות מתבוננות אחרת, כבר אמרתי?

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה