.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
תמונה

.. פצעי ילדות ..

פצעי ילדות אינם מגלידים, הם נפתחים שוב ושוב משיקוף מקרי,
מאלצים אותנו להתבונן בהם, לנסות לאהוב אותם, לחבק, לרפא. ואנו,
מה אנחנו עושים? חופרים בהם, מנסים לתור אחר מקורותיהם,
לשחזר גלגול ישן, והם נזעקים בכאב, מבקשים עצמם למות.
והנה, החיים מזמנים הזדמנות.
הנה, אנחנו בגיל בו היו הורינו כשהרו אותנו, נוכחים בשבריריותו,
מתירים לעצמנו לחוס עליהם, שעשו את שידעו. ועל פני השטח
הפצע מתכסה שכבה אחרת של הבנה, של חמלה.
הנה, אנחנו הורים לילד. והכל צף, ואין לאן לברוח, וההבנה מחלחלת
והתיקון אפשרי, הגוף מתחדש מתוך היצירה הבוראת עצמה מעצמה.
והנה, אנחנו כותבים סיפור חדש. אפשר להסיר את התחבושת,
ולהתחיל ללכת. הלאה. 

 

.. תמונה ..

ינואר 2009

"שרית, את מוכנה לקום"

לא היה סימן שאלה בסוף המשפט.

אני ישובה בכיתה מאחורי שולחן העץ הירוק הפשוט, מתקלף וחרוט, מעשה ידיי אחרים, מתפללת שיסתיר את רגליי, שהיו נתונות במכנסי טרנינג אדומים עם פסים לבנים, אלה שסבא וסבתא הביאו לי מהטיול הראשון במשפחה לאירופה, רק לי, כל השאר קיבלו כחול, גם הבנות, מה שגרם לאברם דוד שלי לצאת מדעתו מקנאה, ולבקר את הוריי בשעת לילה מאוחרת אך לא מאוחרת מספיק שלא אשמע אותו צועק בדלת, תובע את עלבון בתו מיכל, מכנסי הטרנינג האלה, אמורים היו לחמם אותן.

"קומי"

היא מזרזת אותי, חוזרת בה מהפתח שהשאירה.

רגליי הרועדות לא נשמעו לי. חום כבד פשט בפניי ובצווארי החנוק, אף שהיה קר לי מאוד בכיתה הפרוצה.

היא ניגשת אליי, אין רוך בקולה הצלול כתפילה. מבעד ראשי המושפל על צמותיו העבות מהודקות להתפקע, אני רואה את נעליה השחורות הפשוטות, דקות שמתווה אצבעות רגליה בהן מסומן דרך קבע, ואת החצאית האפורה שלה נוגעת בהן, שכמעט לא רואים את הגרב.

"לעזור לך?"

ואף שרציתי להרגיש את ידה הדקה עם הציפורניים הגזוזות, זו שאוחזת בסידור כך שהגידים הארוכים בה מתפקעים מאהבה, הנחתי את שתי ידיי בשולי השולחן, וייצבתי עצמי מולו לאט. עמדתי. מסרבת ליפול.

אחרי חשבתי, שאולי המכנסיים תבעו את עלבונם, ושמכנסיים שגורמים לקנאה ולרוע סופם שיביאו ללובש אותם עצב. תוך כדי חשבתי, שלא יראו, שהיא לא תראה, המורה המחנכת, עם העיניים הקטנות מאחורי מסגרת המשקפיים העבה, זו שמתווכת בינינו לבין האלוהים, מובילה את תפילתנו אליו, תפילת נערות זעירות אסופות להשגחתה, שאין הכוונה ברורה להן דיה והן תחת השפעה. השפעת החיים התוססים כמו בקבוק קוקה קולה מנוער רוצה להתפרץ, במפעל שחולש על המדינה שלה, מדינת היהודים בבני ברק.

היא חוזרת למקומה שליד הלוח, סוליות נעליה שורקות, גבה הכפוף מזדקף ככל שיכול היה בסוודר הגולף המשתרך מצווארה, כמו תמיד כשעמדה להגיד דבר תורה.

"כבודה של בת מלך פנימה" היא מלווה בהטעמה כל הברה במשפט שעמד בו כוחו לא לצאת עד לרגע בו שחררה אותו.

"צניעות. זה מה שמצופה ממך כבתו של הקדוש ברוך הוא. היכן הכבוד שלך?.."

היא המשיכה לדבר, המשיכה והמשיכה, בלהט ובתשוקה של יודעת כל, ידיה הורמו לשמיים והוטחו לשולחן, אחזו בגיר וגרדו בעוצמה את הלוח, הגשם שדפק בחלונות התערבב בקולה המשתלהב, העלה והוריד אותו, ואני עומדת.

מה אגיד לה, שהיה כל כך כל כך קר בבקר, שאפילו ההסקה בבית קפאה, ואמא החליטה שלא די בגרביונים הלבנים העבים לרגליי הקרות תמיד, ולא בחצאית שמאפשרת לקור לעבור לאורכן ולרוחב הבטן הצפודה והרועדת למגעה, ושהיתה כל כך נחושה בדעתה שאחרת אני לא יוצאת שאי אפשר היה לי למחות.

מה אגיד, שאני עתידה לאהוב את גופי בשמלות מרפרפות, המגלות את מתאר המותניים, וחיבור ירכיי לרגליי נוגע בהן ומסב לי עונג.

שתקתי. גם כשסימנה לי שיכולה אני לשבת. שתקתי. גם כשהלחץ במפשעתי איים להפילני עמדתי לו והוספתי לשתוק. לבלוע את הרוק ולשתוק. לשמוע את הצלצול המקוטע, ואת קול טפיפות נעליהן של בנות כיתתי מתגודדות סביבי ואז נסות אל המסדרון בקול צחוק, ולשתוק.

ימים רבים אחר כך באו המילים.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה