.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חתול
..
ל"ג בעומר
..
מדבקה
..
תאומים
..
יחפים
..
קשה, אבל אפשרי
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. אמהות ..

את הכל אפשר להסיר במגבון לח
המסע שלי לאמהות הנכספת היה ארוך,
הוא עבר בתחנות של אולי אני לא צריכה להיות,
מפחדת להיות, דרך אני צריכה ללמוד קודם, להתקדם,
לעבוד, למצות את חיי, למצוא את האיש המתאים להיות איתי,
עם ילדיי שטרם נולדו. כשכבר רציתי התברר שלא די לי בלרצות,
וגם אני, כן גם אני, עברתי טיפולי פוריות, שיום אחד אולי אוכל
לשחרר את כל שכתבתי במהלכם ואני עוד שומרת.
ואז ההיריון, מסע כשלעצמו, והלידה.
ואז מתחיל מסע אחר, מהסוג שלא ידעתי כמותו,
מהסוג שאין לו סוף ואין בו חוקיות וסדר,
וברגע מתהפך עולמך עלייך.
שום דבר אינו כשהיה.

.. יחפים ..

פברואר 2013

צריך לתקן, לתחזק, כל הזמן, לשמור, אחרת סדקים, רטיבות, עובש, סיבים דקים מן הפרקט המשופשף שצבעו דהה יחדרו את כפות רגלינו שאהבו לאהוב את נעימות מגעו. יחפים גם בחורף, הצהרנו בפני כל מי שהתלונן, גם בחורף, השווצנו. והם פוצעים, ואנחנו ממשיכים, לשלוף אותם בציפורניים וללכת. יחפים.

זה מתחיל כשצריך לתקן את בעלת הבית, לצבוע את שערות השיבה, למרוח קרם יקר על הקמטים, להכניס לתחתונים לוחצים את הבטן ואת הירכיים, גם על להתעמל היא וויתרה, ומבטיה נוכח המראה נוגים.

מה יקרה אם היום היא לא תצווח כשתראה את כוס השוקו מתגלגלת לאיטה על השולחן הצהוב ניגרת מן הכיסא שריפודו מוכתם ממילא, אל רצפת העץ ההיא הרגישה, זו שכתמים מחלחלים אל תוכה, מבעבעים החוצה צבעים, מושכים נמלים. רק היום, היא משקרת לעצמה, ומניחה להזנחה לתפוס את מקומה הנכון, זה שאינו מוצנע תחת הר מילים נוזפות בילדים, מגבונים שאינם סופגים ונערמים לגבב, מגבות שאיבדו מצבען וצורתן ומושלכות לחור מכונת הכביסה.

כבר חדלה להעיר לכתמי השוקו שעל הבגדים, לאלה שעל השפה ובצידיה, יוצרים מראה של ג'וקר שיכול היה להיות חמוד למראה בפרסומת, מסלקת את המחשבות על הגננת ועל הסייעת ועל האימהות היפות והדקות וילדיהן המטופחים מביטות בהם בחמלה מהולה בפליאה, כאן, בגן, בצפון תל אביב, ואת, את עם המעיל הזה היפה, שמרחיק את המבט מכל מה שמתחת, ומכל מה שמעל, אבל לא מכל מה שליד, שימי לב, שימי לב.

שיאכלו על השטיח, ועל הספה, שפירורי החטיף שמחליף את הארוחה יחדרו את תיפוריה, יתרסקו לאלפי רסיסים קטנים ועבשים של מלח, יקמטו ויהפכו את מגע הבד שורט וחולי, כן, כן, והחלונות הסגורים ילכדו את החיידקים שהם יורקים בשיעול מלא הליחה, עטופים בשמיכות הצמר שגם כך מספחות אליהן אבק וזיעה, כשצעצועיהם הפרוותיים פזורים מכל עבר, שכובים זנוחים לצד כביסה שלא נאספה.

אט אט הם נאספים זה אל חיק זה, במבט זגוגי שאינו רואה את כל זה, כמו היו מביטים בשידור לולאתי של תכנית ילדים מקרית שמנסה לתת לנו מפלט, להרחיקנו מן הזוהמה אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, זו הצבעונית והמוארת, זו הנעה, תמונה אחר תמונה, זו המדברת במקומנו, המאפשרת לנו להיות ולא להיות. לא להרגיש ברעב, בצמא, לשכוח שעלינו לקחת כדור או נוזל כלשהו להורדת חום הגוף או לכיוח כאב, ממילא אנו נעדרים כל חוש, השלנו מעלינו את הצורך לתקן עצמנו, אנחנו מוכנים ללכת. יחפים.

להותיר את הנעליים טמונות, הפוכות על סוליותיהן שידעו שלוליות גשם, חצץ ובוץ או צואת כלבים מן המדרכות הצרות של הרחוב בו אנו גרים. הכי נורא להגיר את תוכן העיר שנצבר בחריצי הסוליות אל פתח הביוב, להיאבק בריחו הדחוס. אך לא היום. היום יש חום, גבוה מכדי להתמודד, גבוה מכדי לפחד מהשלכות אי התנועה, המחשבות יצאו מזמן את הראש, דממה דקה חורצת בו פס ניתוק.

ולאן נלך, לאמא, אמא שלנו, היחידה שבאמת אכפת לה, כמה עצוב, היא מצילה אותנו שוב, מקרצפת את שיער ראשנו, חזק בקרקפת, מנגבת היטב ומניחה בין סדינים צחים ומתוחים. בלי לפקוח את העיניים, אנחנו יודעים, שאין בכיור כלים, שבארונות המסודרים שהיא פותחת יש ריח מרכך עדין, שזגוגיות החלונות שקופות שאי אפשר להבחין בין חוץ לפנים, ושהרצפה מבהיקה, שיש לבן מסנוור, שכל הבית משתקף בתוכה יחד עם מנורות הקריסטלים, שהיא עומדת על סולם ומבריקה אחד אחד פעם על רטוב ופעם על יבש. כאן, אי אפשר ללכת יחף, הקור והאור מטפסים ישר לעצמות, ומרעידים את הברכיים, צריך לגרוב גרביים.

מקשה אחת הפכנו להיות. חולים. מקשה סמרטוטית, חסרת תנועה. כשאתה ממצה את הרופאים והתרופות, אתה פשוט מניח לעצמך לזלוג, לצפות מן החוץ במטלות היומיומיות נערמות ונצברות, להיות מוטל לידם בתבוסה, לזהות עד כמה הן תופסות מקום ועד כמה הן מיותרות.

אבל הנפש, הנפש כמהה לניקיון, לשלמות, לכל מה שמייצג בריאות ויופי. הנפש הזו הבוגדנית, זו שמותירה אותך תמיד מפסיד, בגלל שהחיים, מה לעשות, מורכבים מכל אותן מציאויות שבורות, אחרות, כאלה שמתבגרות וחותרות אחר הרצון שלא לטעות, הרצון להיות מה שהן.

אפשר לוותר על המרדף הטיפשי הזה אחר המושלם, הנכון, הצודק, היפה. מחלה באה ומוכיחה לך בדיוק את זה, את דקיקותה של העטיפה היפה, את הקריסה המהירה של התוך, את חוסר התוחלת.

כל פעם, אני יוצאת ממנה אחרת, מבטיחה שבשנה הבאה נתחסן נגד שפעת, מזעיקה את העוזרת, ועוקרת "צריך" אחד או שניים מהמזוודה הכבדה.

אסותא.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה