.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חתול
..
ל"ג בעומר
..
מדבקה
..
תאומים
..
יחפים
..
קשה, אבל אפשרי
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. אמהות ..

את הכל אפשר להסיר במגבון לח
המסע שלי לאמהות הנכספת היה ארוך,
הוא עבר בתחנות של אולי אני לא צריכה להיות,
מפחדת להיות, דרך אני צריכה ללמוד קודם, להתקדם,
לעבוד, למצות את חיי, למצוא את האיש המתאים להיות איתי,
עם ילדיי שטרם נולדו. כשכבר רציתי התברר שלא די לי בלרצות,
וגם אני, כן גם אני, עברתי טיפולי פוריות, שיום אחד אולי אוכל
לשחרר את כל שכתבתי במהלכם ואני עוד שומרת.
ואז ההיריון, מסע כשלעצמו, והלידה.
ואז מתחיל מסע אחר, מהסוג שלא ידעתי כמותו,
מהסוג שאין לו סוף ואין בו חוקיות וסדר,
וברגע מתהפך עולמך עלייך.
שום דבר אינו כשהיה.

.. קשה, אבל אפשרי ..

נמרי מתבונן בי בעין סדוקה, כמו חברבורותיו, הוא מתגעגע לילדה שיאהב. לפני שהלכה שאלתיה, אם תרצה לקחת אותו, לא, היא מעדיפה שאתקן אותו בזמן שאיננה, והקשתי: חמישה ימים לא תהיי כאן, כן, היא השיבה במבט, מרחיבה במעט את הכיווץ שפשה בליבי מעת שחשתי בתלות ההולכת ונכרכת בין פרוותו לחיבוקה, בדמעות מצטברות בקנה נשמתה, כל אימת שנעלם מעיניה.

החליפי צרחה בצורך ותדעי חמלה, הציעה מישהי מסל ניסיונה. אני חומלת, גם עליו, שבוהק פרוותו הועם והתדבלל עוד קצת, מאז הלכה, והוא מטה את ראשו לעברי, מודה לי בעצב על שתפרתי את הקרע בצוואר ובבסיס היד, זה שאיים על חייו כפי שהוא מכיר אותם עכשיו, צמוד אליה, בכיס התיק הורוד הכבד שהיא סוחבת לבית הספר, בקצה השולחן בשיעור, בין ידיה בהפסקות ובשיעורי הספורט והחקלאות, ועל כריתה המוגבהת בלילות, ראש נוגע בראש, הוא בעיניים פקוחות, והיא נעצמת והולכת.

יום עבר, הוא עדיין מביט בי ואינו מאושר, ואני מקשיבה לשקט שנשאר בינות הצעצועים המפוזרים בחדרים. עזבנו בחופזה, היא הזדרזה בלובשה את השמלה הפרחונית והסנדלים הכחולים מן השנה שעברה, ביקשה קוקו אחרי שהסתרקה, הדלת נרעדה בטריקה, ומרוב הוראות הפעלה, לא הספקתי להגיד, שהיה כל כך נעים לטבוע במתיקות שלה, ושיכולתי להמשיך לחבקה ולנשקה בכל המקומות, להרגיש את הגרגור מהדגדוג מוציא ממנה צחוק פרוע שמתגלגל אליי ועושה בי שמח.

במקום אני מלטפת אותו, מזדהה אפילו שאסור, כך פסקו המנהלת, המורה, המטפלת באמנות והמראה מראה שעל הקיר, יש לחוש אמפתיה שתאפשר לה להתיק עצמה מידי ביתר קלות, לא להביט דמועה מבין סורגי השער בגבי המתרחק, לא לסלק מעליה את נחרצות קולי המתאמץ שלא להיסדק, עוד מעט נתראה שוב, עוד מעט, יהיה לך כייף, תחשבי על אחר כך, מחר כך שאקח אותך מכאן אליי, אהובתי.

ויש כעס, והוא דוחק בי לבדוק מה יהיה אם הוא לא יהיה. והיא, נזכרת בו בדיוק כשעומדים בדלת, ביד אחת שקית זבל ומפתח, באחרת תיקים ובקבוקים ומעילים והמעלית כבר כאן, ואני נכנסת אחריה מסיטה שמיכות וכריות פותחת דלתות מדליקה אורות, ולפעמים, חגורות במכונית, שבע דקות לצלצול, ואם מאחרות צריך להקדים שלושה ימים ברצף בחצי שעה, ואין לנו חצי שעה. ומה את כותבת עליו, צוחק מיכאל, וקורא לו כלבלב או דובי, להסיר חינו בעיניה, כשהיא לוקחת אותו איתה לגינה הציבורית, והיא נעלבת בפליאה, נכון שהוא מתוקי אמא, נכון? אמא? ומחככת את אפה הקטן באפו השבור.

ויש אשמה, ואני מנסה להרחיקה מעליי, יודעת שהיא בולעת אותי אליה, כמו חור שחור, בבקרים שאיני יכולה להגיד לעצמי בקול שבעבור שעה, היא בכיתה, אוכלת טוסט עם גבינה צהובה, נוגסת באפרסק, מלהגת עם חברותיה ועונה לשאלות מורתה, והוא איתה. בבקרים שאין בי כוחות להנמיך את הקולות האומרים שעליי להטיל בה משמעת, לעשות הפרדה, להישאר איתה כל זמן שצריך, לשדר אהבה, להראות לה שאין היא צריכה לדאוג לי, שאני חזקה, שלא יקרה לי כלום בעולם האכזר שבחוץ עליו אין לה שליטה, שלא אחלה יותר ואשכב במיטת בית חולים רחוקה, שלא איעצב יותר מבקשת נפשי למות. שאהיה אמא רגילה, בשבילה. בבקרים שאני משכנעת עצמי להאמין שבחיים האלה היא בחרה, ושהיא אחראית על חייה, לטוב ולרע, ושאני עושה כמיטב יכולתי, רוב הזמן.

**

שני בתים לבתי. שני חדרים. שתי מיטות, כריות, שמיכות. ונמר אחד מלווה אותה בימים ובלילות. כשצ'רלי סוגר לפניה את שער בית הספר, ומסביר לה שאמא צריכה ללכת לעשות סידורים כדי לאפשר לה להיות ביום ההולדת של אביב, העיניים בגב שלי רואות אותה בינות הסורגים, סורגים של לול לבן עם איורים ורודים של דובים חמודים, בלילה בו עזב, צורחת את נשמתה הקטנה, מטלטלת עצמה לצאת אחריו. היא שעשתה אז את צעדיה המתנודדים הראשונים, לרוץ אליו ידעה, אפילו אז.

***

"את מאמינה בעתיד, אמא?"

"למה את קוראת עתיד?"

"אנחנו בשנת 2014 נכון, את מאמינה שיש אנשים שחיים עכשיו ב-2016?"

"כן", אני עונה, "אני מאמינה שיש רצפים של זמן, של קיום, של מקום, אנחנו רק לא ממש יודעים איך לעבור ביניהם, אולי את תדעי פעם."

"זה בטח קשה, אמא."

"קשה, אבל אפשרי."

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה