.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
oh my blackman
..
אגן קטן
..
מריבה
..
יום בארבע מערכות
..
עכשיו טוב

.. אשה ואיש ..

יש משהו בחיבור הזה הבלתי מוסבר,
בלתי נהיר, בין האחת, רכה, מפתה, מתמסרת,
מעמידה פנים לקשיחות לב ומסתירה את שברונו,
לבין האחר, איתן, זקוף, מלא בעצמו,
נדרש להוכיח ולהיות מוכח.
רבות נאמר, הושר, נחקר, נכתב, והחידה נותרה על כנה.
והרטט הזה שבלב ובבטן שקושר בינו לבינה.
והריסים הארוכות והזרועות החזקות.
והתשוקה המסנוורת שאי אפשר אחרת.
והערבוב בין לילה ליום, בין רגעי ערות לזמן חלום.
סיפור נרקם.

.. אגן קטן ..

היה היה איש עם עודף טסטוסטרון ולו אישה שלא ידעה מה היא רוצה, חוץ מלצאת מהמקום בו היא נמצאת. עטיפות חייה יפו בעיני רואיה, אך לא בעיניה. וניסה האיש לשמח את ליבה, לטפל במכאוביה, עד שיום אחד, באחת, חדל. איבריו סירבו להתכחש לעצמם, הם חוררו לו את הבגדים, התחתונים בעיקר, גם אלה שהאשה קנתה לו פעם, כשרק התחילו לצאת, עם ציור של פופאי בפסים של תכלת ולבן. גם המילים התחילו לצאת מפיו בלי סינון, מקמטות את הלב של האשה, שגם ככה היה עשוי נייר, מלא במילים כחולות מרוחות מבכי פנימי.

צהריים אחד, טכנאית אולטרסאונד עדינה, סיפרה לאישה שמימין לשחלתה "נצפה איזור נוזלי מאורגן עם מחיצות בתוכו." היא מדדה אותו, 5*21 מ"מ, סימנה, בחיצים מנוקדים, בתמונות קטנות, שחור לבן, אגן קטן, והמליצה למהר להראות לרופא. והאישה אספה עצמה לצאת אל הרחוב המסנוור, וחשבה, איך בכל פעם מפתיע אותה גופה עם משהו אחר, ואיך דווקא עכשיו, כשהאיש בוער, ואיברו חודר אותה עמוק ומפזר. היא התיישבה, ורעדה, בעיניה ציפורניה נטולות הצבע נעוצות באיש, באוזניה קולה צווח נמוכות בשמו, ואחר נשבר, מתרסק, על הכר, והיא פשוטה על מיטה בלי רגליים, רק במה, כי כך המליץ לאיש המוכר בחנות, והוסיף קריצה והלצה שחוקה שניסתה להוזיל את הרגע ואת המחיר להעלות.

בחדר הבדיקות הדחוס, טכנאית האולטרא-סאונד כבר צילמה אגן של אחרת. אותו היום, התארך התור מן הרגיל. נשים הרות חשו צורך שתבדוק לשלום עוברן, נשים משתוקקות לילד ביקשו שתספור זקיקים בשחלותיהן, ואחרות, אחזו בטפסים המורים לה לבצע בהן בדיקות סדירות. ממוספרות היו ישובות על כסאות כחולים של בית חולים, מעטים ורזים למידותיהן, לציפיותיהן הנהירות לשצפה בהן, בייחוד לטכנאית האולטרא-סאונד העדינה, שדיברה עימן בקול מונוטוני שסיגלה לעצמה עם השנים והנשים התולות בה עיניים גדולות, מחכות למוצא פיה, כזה שיתאים להאפלה שנגזרה על החדר הזה, זו שמאפשרת לה לראות את חללי הבטנים ברזולוציה נכונה ולנשים להפשיל בגדיהן במעט מבוכה.

והאשה לא בוכה, אפילו שיכלה, במשקפי השמש השחורות העצומות שלה. נחשקות ואפלות הן מסתירות וממסגרות את חיוורונה. עוד מעט קיץ, ציינה לעצמה, מצמצמת עיניה כנגד השמש, רגע לעונה שגורמת לה להתקלף. אולי השנה, תסכים לצלם ההוא שרצה לגרום לה להרגיש טוב עם עירומה האנושי, והגה את שמה כאילו יש בו משמעות נשגבת. יש לה שם. היא לא רק האישה של האיש ההוא, שרוצה אש. והיא, היא בכלל רוצה מים ואוויר, איכות רכה שתלווה אותה, כמו ענן, תרחף אותה לראות את העולם ממרחק, כפי שראוי לו, לא להרגיש בסחי המדרכות.

ונסעו לפאריז. חיו בדירה שרדיאטורים שומרים על חומה וחלונות העץ היפים שלה משקיפים, על גגות רעפים, ארובות ושמיים עמומים. עירומים התנהלו בה כבשלהם, הקיצו לקפה מרוכז, באגט טרי מהבולונז'רי וגבינה עתירת שומן, מן המדף העשיר בסופר-מארשה. חשבה שיכלו לחיות כך לעד, עטופים בשכבות בד וצמר, מוגנים מהקרה, מדברים בצליל גבוה שפה זרה, משוטטים נרעדים בחדרי מוזיאון מלאי הוד. שם, מול נשים לבנות סמוקות, במשמניהן השרועים על שזלונג, ברכות אבריהן העולים מן הים מוקפים מלאכים, ראתה עצמה באישוניו. לשבוע מלא שכחה נפשה, שהיא חיה במאה עקרה, זו הסוגדת לבטן כחושה, זו המכחישה את כל שרוחש בה בפנים, מבעבע אותה ומתפיח. פתיתי שלג לבנים נשרו מעדנות סביבם בעומדם על שפת הנהר. לבד הם עכשיו בעולם. לבד ויחד.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה