.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חתול
..
ל"ג בעומר
..
מדבקה
..
תאומים
..
יחפים
..
קשה, אבל אפשרי
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. אמהות ..

את הכל אפשר להסיר במגבון לח
המסע שלי לאמהות הנכספת היה ארוך,
הוא עבר בתחנות של אולי אני לא צריכה להיות,
מפחדת להיות, דרך אני צריכה ללמוד קודם, להתקדם,
לעבוד, למצות את חיי, למצוא את האיש המתאים להיות איתי,
עם ילדיי שטרם נולדו. כשכבר רציתי התברר שלא די לי בלרצות,
וגם אני, כן גם אני, עברתי טיפולי פוריות, שיום אחד אולי אוכל
לשחרר את כל שכתבתי במהלכם ואני עוד שומרת.
ואז ההיריון, מסע כשלעצמו, והלידה.
ואז מתחיל מסע אחר, מהסוג שלא ידעתי כמותו,
מהסוג שאין לו סוף ואין בו חוקיות וסדר,
וברגע מתהפך עולמך עלייך.
שום דבר אינו כשהיה.

.. חתול ..

חדר ההמתנה לאחות היה ריק כמעט. חמש דקות לארבע. הידית עגולה ואי אפשר לפתוח את הדלת, אז אני מצלצלת. שקט. כמו תמיד אני מגיעה חמש דקות לסוף התורים, רצה את המדרגות להקדים מעלית מתעכבת, חונה במקום אסור ומצליבה אצבעות שהפעם אנצח את הזמן הבורח. עכשיו, כשמותר להסדיר את הנשימה, אני מחפשת בעיניים מזכירה או עובדת ניקיון או לפחות אות לחיים אחרים. כלום. אני צונחת כבדה לתוך מושב פלסטיק מתעגל של ספסל אפור, מדקלמת בראש את הסיפור שאוכל לספר היום למי שיתקשר:

"פשוט הלכתי ברחוב,"

ושם היא היתה, חנות הנעליים הקטנה, מציגה מעט, אבל כל אחת, עקבים דקיקים וגבוהים מידי לכפות רגליי השטוחות, יפים עד כאב, וההן במיוחד, שמנת, ובמרכזן פרח מחורז, ולצידן איור מסיפור סינדרלה. כמה שניות של בהייה, רגע של משיכה לאור הבוהק שבפנים, אפילו לא הרגשתי בו, קופץ על ירכיי, שורט אותן עמוק, נאחז בי לרגע חד ועוזב אותי מדממת, חורים דקים משתרגים לאורך השמלה התכולה שלי, זו עם הורדים.

"חתול,"

אני מביטה בבהלה בשמלה, הדם מתפשט בקווי התפרים העדינים שמציירים את הדרך למותניי, הוא מתבונן בי, כתום חלודה עם כתמים שחורים, או שלהיפך, מתקמר ואז מתקער למולי, שב למקומו על סף דלת החנות.

"כנראה נגעתי בו בלי כוונה"

נגע בו הבד המרפרף שקרוע עכשיו ברישול, ואולי היה צריך במגע ואולי זו אני שהייתי צריכה ועכשיו צריכה את המחט שתדקור אותי במעלה היד, שלא תספיק לחלחל בי מצוקתו.

הדלת נפתחת ואני מסבירה:

"שריטה"

"חתול"

"לא. הפעם האחרונה היתה לפני יותר מעשר שנים" ניסיתי לסחוט מיץ תפוזים לדניאל במסחטה ישנה כזו, והאצבע, והדם, ואז רצנו אני ודניאל ויורם למוקד, ויורם שמח לתפקיד המבוגר האחראי, ודניאל שמח לסיפור שיהיה לו לספר על הערב שבילה בעיר הגדולה עם החברה היפה של אחיו, שיום אחד הוא יתחתן איתה והם "יולידו הרבה ילדים".

האחות שולפת דף הנחיות מה לעשות אם יתנפח, חום, צמרמורת, ואני יודעת שלא אהיה חולה. שניים הם ואני אחת. לנחם את החלומות העצובים בלילה, להרחיק את הבכי ואת החושך, להרים את המוצץ שנפל אל מאחורי המיטה, לקרב את חיתול הבד המחוספס מכביסות, לנער את בקבוקי החלב שלא תצטבר האבקה בפיה,

השעון. מנימוס לוקחת את הדף ומסבירה ש"לא יכולה לחכות עשרים דקות". אסור לי להגיע לגן כשהגננת כבר בחוץ עם המבט הנוזף על נפשותיהם הרכות, שמחות כל כך לקראתי, שהן בוכות לרוץ לחבק אותי, להכאיב לזרוע הכבדה שמרימה אותם אפילו שהוא שוקל כבר 14 קילוגרם, והיא 12. כמעט.

לילה. ג'וק מעופף במרחב האור בין הספה מעור שחור סינטתי לבין הקיר, בטון אפור שבור. אני מרגישה עקיצות קטנות לאורך זרועותיי החשופות, מתחככות בחזה, בגב, באצבעות זעות לצלילי מוסיקה שמתרוממת ומרימה אותי למעלה, לנסות לנשום אוויר מעושן ודחוס של מועדון תורני. כפות הידיים מתאמצות, אוחזות חזק מידי במעקה הבר, מגירות לגרון מהר מידי כוסות קטנות ומרוכזות של תרופה. לי אין. רק אשליה לרגע שאני חיה בתוך, ולא בסרט תיעודי או בכתבה מקרית בעיתון שאני לא מצליחה לקרוא אבל מתעקשת שיגיע בחמש בבקר אל מפתן הדלת, שליח רוכן מתוך המעלית להשליך אותו מהר רחוק וחזק, בכוונה להעיר.

"מי גר כאן?"

"א-מא, א-בא, עו-מר, ל-יה"

"נכון"

"ש-לום בית"

תיקי האוכל קורסים על רצפת הסלון, נעליים מושלכות מלאות חול לאמבטיה, דלת המקרר נפתחת, קופסת פלסטיק עם אוכל של אמא עוברת לצלחת ואיתה למיקרו, כפיות, כסאות אוכל לבנים שתיכף יתמלאו צבעים וצורות וכתמים. את הכל אפשר להסיר במגבון לח.

זהו סיפור על איזור הדמדומים בו מתהלכת אמא צעירה שטרם התרגלה למקומה החדש בעולם, לסדר החדש, האם יש לה בכלל מקום? האם יש לה אותה?

כשכתבתי אותו לא חשבתי, ועכשיו כשקראתי, הוא הזכיר לי שיר שאהבתי בילדותי, ואני אוהבת להקריא לילדיי, באינטונציה הילדית הקסומה, על הברותיה המקוטעות, וסימני הפיסוק והקריאה הברורים, ואני חושבת איך האמא בסיפור שלי היא כמו הילדה במעשה הזה, ועל הרגע אחרי רגע מיני רבים של היסח דעת פרי חוסר שינה וזהות, בו גילתה האמא שילדתה כבר לא אוחזת בשולי שמלתה.

נ.ב. אם מדייקים בעובדות, האמא פרושת הזרועות באיור שבספר לבושה במכנסיים..

מעשה בחתול ובשוטר

מאת מרים ילן-שטקליס

פעם הייתי קטנה, כשיבולת שטרם גבהה.

הלכתי לטייל עם אמא, עם אמא שלי.

והנה, ופתאום, מה ראיתי?

חתול.

הביטי, הביטי, הביטי!

חתלתול –

אפרפר,

זנב מסומר,

ושפם –

כמו לסבא אברהם!

אמרתי: חתול!

אמרתי: בוא אלי!

חתלתול, בוא אלי,

בוא אלי, חתלתול!

אמר: מיאו.

זנב למעלה,

וממני והלאה.

רץ אפרפר,

רץ מסומר,

שפם וזנב –

ואני אחריו!

חתו---ל!

ופתאום – שוטר.

עומד ואומר:

לאן זה הגברת

כל כך ממהרת?

ואיפה אמא?

אמרתי: חתול...

-אולי הלכה קדימה?

אמרתי: חתלתול...

-ואולי הלכה לשם?

אמרתי: אפרפר כזה, עם שפם.

אמר: מי?

אמרתי: חתול.

יותר השוטר

דבר לא דיבר.

הושיב אותי על הזרוע

גבוה, גבוה,

והלך.

היו לשוטר רגליים,

מן הים עד ירושלים.

ואני בכיתי. ושפם לא היה לו.

בכיתי, בכיתי, בכיתי.

ופתאום – מה ראיתי?

אמא!

אמא אצה,

אמא רצה,

אמא ממהרת,

וצוחקת, ואומרת:

רב תודות, רב תודות, אדוני השוטר!

והשוטר אומר:

על לא דבר, על לא דבר, הגברת!

ואמא חוזרת:

רב תודות!

ואחר כך אומרת אמא: ועתה נלך הביתה.

ואחר כך הלכנו הביתה, אני עם אמא שלי.

והשוטר? הלך.

והחתול? ברח.

ודי. הלכנו הביתה.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה