.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חתול
..
ל"ג בעומר
..
מדבקה
..
תאומים
..
יחפים
..
קשה, אבל אפשרי
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. אמהות ..

את הכל אפשר להסיר במגבון לח
המסע שלי לאמהות הנכספת היה ארוך,
הוא עבר בתחנות של אולי אני לא צריכה להיות,
מפחדת להיות, דרך אני צריכה ללמוד קודם, להתקדם,
לעבוד, למצות את חיי, למצוא את האיש המתאים להיות איתי,
עם ילדיי שטרם נולדו. כשכבר רציתי התברר שלא די לי בלרצות,
וגם אני, כן גם אני, עברתי טיפולי פוריות, שיום אחד אולי אוכל
לשחרר את כל שכתבתי במהלכם ואני עוד שומרת.
ואז ההיריון, מסע כשלעצמו, והלידה.
ואז מתחיל מסע אחר, מהסוג שלא ידעתי כמותו,
מהסוג שאין לו סוף ואין בו חוקיות וסדר,
וברגע מתהפך עולמך עלייך.
שום דבר אינו כשהיה.

.. ל"ג בעומר ..

אני ואלה צועדות לכיכר, בידה שקית סופר עם מרשמלו ורוד ומקלות שיפוד, בידי שני בולי עץ שאספתי אתמול מהערימה שהעמידה העיריה, עשויה פלסטיק ומסמרים ואבק שהפך ספוגי, היא יצרה גבעה תמוהה ומכוערת במרחב חסר הפרופורציה סביבה, ומשכה אליה ילדים שכמהים לריגוש והורים שחוששים ממנו, אלה ואלה רצו לפסגתה ובחזרה ונברו באוצרותיה לתור אחרי קרשים נטולי מסמרים ושבבים שעלולים לפצוע.

היד הפנויה שלי משתלבת בשלה כשאנחנו חוצות את הכביש, נעלי ההתעמלות שלנו עוטות חול מלוכלך משרידי עשרות המדורות שבערו כאן בימים האחרונים, ועשנן כיסה את הכל באבק אפור יבש, כמו שיעול מטריד.

"אמא אפשר, לפזר את השיער?" היא מסתכלת אליי בתחינה, רגע לפני שנהיה חלק מההמולה המתהווה מול עינינו, ואני כורעת אליה להתיר את הגומיה ואת הצמה, מאפשרת לשערה הארוך ללוות את תנועותיה הגמלוניות, לכסות את פניה המאופקים, "נסיכה", קראה לה אמא אחת במסיבת יומולדת אחרת, לא מתערבבת, לא צועקת, ישובה זקופת גו במרחק הנכון לה במרחב השקט שיצרה לעצמה, כשסביבה 30 ילדים מטיחים מקלות עץ בתופים מאולתרים מפחי צבע הפוכים, ואני שמטתי כתפיים גאות להגיד לה שככה זה בנות, והיא התעקשה, יש לי בת, זה לא נכון, זו היא כזאת.

היא מתפזרת לי, מאתרת את חברותיה, "לילי" הן שמחות לקראתה, ואני אוהבת אותן על זה, מניחה את הקרשים בגדם המדורה הנערם, מתפנה לחפש לעצמי מקום, נודדת בין האמהות העורכות את השולחן בצלחות פלסטיק שניתן להרכיב בהן חצאי פיתות עם חומוס ונקניקיה לצד כוס משקה מוגז, לאלה הטורחות סביב הטאבון לאפות פיתות דקות שרופות שיימרחו אחר כך בשוקולד סמיך מעורבב בחול, לאלה הרובצות לצד עולליהן על מחצלות תחת עצים שאין בהם צל. וברקע, הכאב המוכר שהתחיל את זחילתו המצמיתה בשיפולי הבטן, מגביל את תנועותיי. אני מנסה להרדים את החרדה שלי מסופו של הערב הזה, אני הדומעת ואלה המייבבת עושות באיטיות איומה את דרכנו חזרה, אני מחייגת לרופא לקבוע תור בהול לניתוח, לאמא שתיקח אליה את הילדים, לעודד שיבוא.

עד שכל זה יקרה אני נושמת עמוק מנסה להתערבב, לפתח שיחות בטלות עם נשים שנקרו במעגלי השוטטות שלי, מה אומר הקעקוע בשפה זרה על כתפה החשופה של זו הרוכנת לעבר תינוקת החוזרת לזחול אל מעבר לגבול המחצלת, מה גרם לזו שהראתה לי תמונות של ביתה היפה במכשיר הטלפון להגיע לכאן עם נעלי פלטפורמה גבוהות ונוצצות, להביט כמו בכל יום ברזונה מלא השיק של עורכת הדין על אופניה הגבוהים ונעלי הסירה ולתהות על החיבור בינה לבין הבחור המתהלך ומדבר כמו ראפר להביא לעולם ילד טבע בשיער מתנופף ועיניים אחרות. בין לבין, הייתי קרבה ומתרחקת מאלה, בוחנת האם יש לה צורך בקרבתי, בידיי שיאחזו בידיה כשהיא רוקדת לצלילי מוסיקה קלה, בעיניה התרות אחר עיניי לחיזוק, דוחה את המחשבה על עצמאותה, ועל שזה הצורך הוא הפוך, שלי.

ולרגעים, הצלחתי להרחיק עצמי, להתיישב זהיר על ספסל העץ הסמוך, להתקשר בהולה לעודד, לתאר לו ולעצמי את פחדיי מהעתיד להתרגש עליי זו הפעם השישית בשנתיים, פחדים מהולים ברגשות אשם על שלא הקשבתי לרופאים ולאמא שביקשו שאתאשפז לניתוח כבר מהפעם הראשונה, על האמונה התמימה והטפשית, מהולה בתקווה שאולי הפעם, הפעם, זה לא יחזור, על הניסיון שנכשל לטפל במקור הרגשי של כל זה, כל זה. והפחדים מאיצים מוליכים בלתי נראים בתוכי, גורמים לכאב להתעצם ולפעום במהירות בלתי נתפסת כמעט, עד שאני מחפשת נואשת אחר אלה, להתיק אותה מלהתרוצץ סביב גיצי האש הזיקוקיים, מלזרוק לאוויר צמידים זרחניים צבעוניים, מלצחוק צחוק חופשי שנדמה לי אמיתי כשהיא מתבוננת בהם עפים.

האש בוערת חזק עכשיו, יפה וסוערת, חמה ולא מאפשרת מגע, נעה בתוך החושך, מסיטה אותו מדרכה, נזקקת לעוד ועוד חומרי בערה שמטיחים בה אלה שאמיצים דיים לחצות את המרחק הבטוח אל האיזור בו האוויר החם דחוס ומכה בפנים כמו כוויה.

את המראות מפלח קול זעקה ואחריו בכי חד ופגוע, אני מזהה, אלה, זרקה לאוויר צמיד זרחני אדום שנעלם לרגע והופיע בידי ילד ממושקף שאסף אותו במהירות לצד אמא שמתעקשת על בעלות, אני דולקת אחריה, מנסה להסביר לה שזה לא הגיוני, והיא מתעקשת, נסיון נוסף שלא צולח ואני דוחקת באלה לוותר, לעזוב, והבכי שלה מתגבר, ואני מנסה להסביר לה שאנחנו חייבות ללכת, כי אמא לא מרגישה טוב, אנחנו חייבות, ומחזיקה חזק בידה המתנגדת, משתיקה בתוכי את הרצון להתפרק כאן ועכשיו לרסיסים נמסים אל החול, שהעיריה תגרוף מחר אל מכלית האשפה הירוקה.

במקום, אני קורעת אותה ללכת, מושכת מעצמי כוח לא ברור, "תנסי לחשוב על הדברים היפים שחווית כל אחר הצהריים של לפני הרגע הזה, על כל ההנאות" אני אומרת, מנסה לפרוט אותן למילים גדולות. והיא בשלה, מתעקשת על זכותה לכעוס, ולבכות ולשנוא את הילד הזה, את הרגע הזה, את כל הרגעים לפניו ואחריו, לבעוט במדרכה, ולהטיח בי, אגרופיה קמוצים ופניה לחות וישרות "אבל את לא נהנית אמא, את, לא נהנית."

כמה מאמץ נדרש ממך להעמיד פנים שהכל בסדר, לנסות להיות, להפוך להיות חלק מקבוצה, לשדר הכל בסדר, לשדר הנאה. כמה מאמץ נדרש ממך להסתיר את שמתחולל בך פנימה, בגופך, בנפשך הפצועה. ומה זה עושה לך, מלבד ההתשה, כמה זה אוכל אותך מבפנים, מאיץ את הנפילה.

ועם ילדייך, האם את מגבירה את התדר, מתאמצת יותר, שלא יווכחו בריבים שלך איתו, שלא ירגישו את הכאב, את הפחד, את העצבות, שלא יידבק בהם משהו מזה, שלא תיפגם אהבתם את החיים, שהמפגש בינם לבין העולם יעבור חלק יותר, שייוותר מרגש, בלי רעשי רקע ותופעות לוואי שאת עלולה לייצר.

חשבת פעם שהם מרגישים את כל זה, שהם מרגישים אותך, שהרי מתוכך באו, שהרי אל בטנך הרכה הם מתרפקים להרגיש את הלמות הלב, להריח את גופך שמכיל את בכיים ומצוקותיהם, מבקש לסלק מעליהם חלומות רעים.

ניסית פעם לאפשר להם לראות אותך כפי שאת, על העצב, על הכעס, על הפחד, לאפשר לך להיות לידם באמת.

אני מזמינה אותך לנסות, פשוט להיות לידם, כפי שהם לידך, פשוט להיות, למנוע את המפץ הגדול, בו את עלולה לאבד את עצמך ולא להיות בכלל, למנוע חיקוי שלהם את הדרך שאימצת לעצמך, אולי בחיקוי מודלים אחרים, להתמודד עם העולם הזה, לגרום להם להיות מחוברים אל עצמם, לדבר את שהם מרגישים, לשתף אותך, ללמוד דרכם את עצמך. זו ילדותך השניה, זו ההזדמנות שלך לתקן, אפשר.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה