.. סיפורים ..

אשה ואיש
..
אמהות
..
להיות אשה. התבוננות
..
משפחה
..
נקודות מבט. זוויות
..
פצעי ילדות
..
חיי נישואין. שרידים
..
תשוקה
..
כאב
חתול
..
ל"ג בעומר
..
מדבקה
..
תאומים
..
יחפים
..
קשה, אבל אפשרי
..
ארבעה בתים וגעגועים

.. אמהות ..

את הכל אפשר להסיר במגבון לח
המסע שלי לאמהות הנכספת היה ארוך,
הוא עבר בתחנות של אולי אני לא צריכה להיות,
מפחדת להיות, דרך אני צריכה ללמוד קודם, להתקדם,
לעבוד, למצות את חיי, למצוא את האיש המתאים להיות איתי,
עם ילדיי שטרם נולדו. כשכבר רציתי התברר שלא די לי בלרצות,
וגם אני, כן גם אני, עברתי טיפולי פוריות, שיום אחד אולי אוכל
לשחרר את כל שכתבתי במהלכם ואני עוד שומרת.
ואז ההיריון, מסע כשלעצמו, והלידה.
ואז מתחיל מסע אחר, מהסוג שלא ידעתי כמותו,
מהסוג שאין לו סוף ואין בו חוקיות וסדר,
וברגע מתהפך עולמך עלייך.
שום דבר אינו כשהיה.

.. מדבקה ..

"שרית?"

"כן"

"זו הילה, הגננת של יונתן, מה שלומך?"

"טוב יותר" אני עונה, מתפלאה על ההתעניינות המאוחרת לשלומי.

כבר חודש שאיני מלווה אותו לגן, מספרת לה במילים מרוככות וקצרות איך התחיל הבקר שלו, או הלילה שעבר, מאפשרת לו ליטול דף נייר, לבקש ממני לצייר את שמרגיש לו נכון, לב משבלונה, גורמיט יער, דגים בנהר, פרפר שראינו בדרך, פרח נפתח לאור ירח. אני מצייתת לחוקיו, מתבוננת בו משתהה ואז רוכן מרוכז כולו למלא בפסים גסים וחזקים את קווי המתאר הדקים של רישומיי. עד שתחל נעימה מתוקה המסמנת, לו להיפרד מעליי ולי ללכת, תמיד מוקדם מידי.

"מה קרה לך, היית חולה?"

"כן" אני משיבה לה בקצרה, ושקט הקו נקטע בחריקת כסא נגרר, מתמלא פתאום בקולו הצרוד של יונתן, ממהר לספר ש"עכשיו היא בסדר, היא בריאה", מעורר מהומה בליבי הרועד מפחד.

הגננת, מיומנת, ממהרת להגיב, לקטוע באיבן מחשבות איומות איומות, שוטחת עובדות במשפטים קצרים והגייה ברורה.

"יונתן בסדר עכשיו. הוא יושב לידי. הוא נפל. מעד על קיר. יש לו חתך מעל הגבה. ירד לו דם. שטפנו אותו במים. הוא בכה. עכשיו הוא נרגע. נכון יונתן?"

הפסקתי לחשוב ברור ב"דם", או ב"חתך", מתיישבת לסדר את השאלות שפרצו ממני, כמה עמוק, כמה חמור, מה לדעתה צריך לעשות, להוציא מהגן, גם את האחות, מרפאה, מיון, תפרים, מדבקה, צלקת.

היא עונה זהיר, באיטיות מובחנת, תוך כדי, אני מתארגנת, דוחה את כאב הראש והסחרחורת לאחר כך.

חצי שעה אחרי, רותי, האחות במרפאה, מסיטה ממצחו את שיערו היפה, פרוע ודביק, מסירה את האגד המאולתר, מנגבת בעדינות ופוסקת "מרפאת תאונות" "מגדל המאה". קשובים אנחנו צועדים באיטיות רבה, תחת שמש צהריים בוערת, למגדל החום המכוער המתנשא בטבורו של רחוב אבן גבירול הסואן והחם, להדביק ולסגור את שנפתח. למביט מן החוץ נראה כמו דבר לא ארע, אמא ובן, בהליכה ללא מטרה. ידו הלחה בידי הסוגרת עליו. הוא רציני ודאוג, כמו יחסיו עם תחלואיו, קטנים כגדולים: עקיצות שתפחו למימדים מוזרים מפוזרות בעורו הרגיש, וירוסים עיקשים בגרון, עקצוצים בגב שרק זרם מים פושרים מאלחש. "קרח ואחר כך תחבושת" יבקש להרגיע שריטה דקה וכאב מכה.

ומה עם תחלואי הלב, אני שואלת, מביטה בו בלילות, מזיע את שנתו המתהפכת, קורא לי שאכסהו בשמיכה דקה ומעליה פוך עד הסנטר, שאשן איתו עד שיירדם והוא מכורבל לתוכה. מה יביא מרפא לבדידותך. אל סבון מיוחד ופלסטר ונשיקה? שיר אהבה בחריזה שלך המצחיקה ? סיפור על נסיכה אמיצה מממלכה רחוקה ?

למחרת, נשב בגן לצד השולחן, תסביר לי על הזמן התחום בתוך חודש יוני של לוח שנה, שצויר ונתלה בגובה עיני הילדים, עם איקסים שחורים על ימים שעברו, ומדבקות צבעוניות על ימים מיוחדים של ימי הולדת והצגה ומסיבת סיום. הראש שלך משוקע במרחב שבין זרועי לבין חזי, מתרפק לנשום אותי במעט הדקות שנותרו לך לספירה. פתאום תזדקף ותלחש לי, "את רואה אמא. זה הילד עם המשקפיים. הוא הילד שהרים את הרגל כשרציתי לעבור. בכוונה הוא הרים אותה. בגללו נפלתי." ואני, במקום להרביץ לו, כמו שארצה באמת, אתאפק לבקש בשקט מהתא הקולי של הגננת, לדבר עם הילד ועם הוריו, לדבר בגן עם הילדים על ערכים כמו חברות, לעזור לך להתמודד עם המצוקה שלך המחלחלת אליי, מהרהרת בקול שאולי, זה בכלל הפוך.

מהגן אחזור הביתה, דאוגה ואיטית, ואוציא סוף סוף את התמונה שנדבקה למסגרת הזכוכית שעל השיש, זו שצילמה תמר בחושך תחת עץ הלימונים שבחצר, כשעוד יכולתי להרים אותך. אפשר לראות בה את השיער שלי אסוף ברישול, מגלה את פניי, מביטות בך בעיניים מצומצמות, ואותך מטה צוואר קצר לחקור גבוה ככל האפשר, קצת לפני שתקפוץ לתפוס את הפרי הצהוב, שרק למדת להגות את שמו החמוץ. אני תולשת את חלקי התמונה שלא נדבקו לזכוכית, שוטפת, ואחר מפשפשת במגירה הדקה שבתחתית הארון, מלאה בתמונות תינוקות שלך שלא מצאתי זמן לסדר באלבום, עורמת אותן על השטיח ומתיישבת לחפש תמונה אחרת, מאושרת.

אמר איש חכם אחד, שזה הכל אהבה או פחד. ואני שואלת איך אפשר, שמרגע שיש אהבה גדולה, הפחד מחלחל והולך וגדל, וצריך לסלק אותו מעליה, שלא יעצים את תחושת השבריריות הכרוכה בקיומה, את תחושת הארעיות שלה, המקריות שלה בחיינו.

היש בעולם אהבה שאינה תלויה בדבר? אומרים שהאהבה לילדינו אמורה להיות הקרובה ביותר לזו. חפה מאינטרסים, מהתחשבנויות, נכונה להעמיד קורבן בדמות הריון ולידה ולילות ללא שינה, ואיבוד האני והגוף, ודאגות, ופחדים, הרבה פחדים, מחלות, נפילות, מרחקים.

אמרה לי אשה חכמה אחת, שילד יאהב אותך כשיגדל, כמו שאת אוהבת את אמא שלך, ולא כמו שאת אוהבת אותו, והתעצבתי על שעתיד להתרחש בעוד שנים מספר, כשיגדל ויתור אחר אהבה בניכר שמחוץ לביתנו, ויחזור אליי רק כדי להניח את הראש, לאכול שניצל וצ'יפס, לספר בקצרה את שלו ארע. ואין דרך מילוט, זו דרכם של החיים, ושל המתים, לפנינו.

ובינתיים, ילד מסרב להיפרד מעלייך בגן, עבורו כל פרידה היא קריעה מגופך, ילד מסרב לישון בחדרו, מחשש מפלצות ושודדים שיבואו עליו בהעדרך, ילד מפחד להישאר לבד, מפתח קשיי נשימה ודפיקות לב מואצות וחום, "אמא אל תעזבי אותי היום, שבי איתי אמא, עוד קצת".

ואת מחבקת אותו אלייך, מנסה למגר את הפחדים, להשאיר לו ציור בגן, מנורת לילה דולקת, משחק, מנסה לבגר אותו, לאפשר לו להתמודד, לבדו, בלעדייך, בידיעה שיום אחד הוא יסור מעלייך, ותמצאי עצמך מתגעגעת לשכב לצידו במיטה, ראש אל ראש, להמציא לו סיפור שאת דמיונו יכבוש, יאפשר לו להפליג מכאן, לארצות שמעבר לים, למקומות עליהם חלם, פעם, איתך.

..אני מזמינה אותך לכתוב..
המשך קריאה חזרה