..אודותיי..

אני,
שרית חביב,
סיפור.
דבוק וגזור,
פעור וקעור,
עשוי ולא גמור,
סיפור.

במראי לא היה להעיד.
מראי היפה,
עשיר הצבע,
משך אליי בדבקות,
פרפרים ומיני אנשים,
שביקשו הקלה ליומם,
לחלומם את הד צחוקי הצרוד,
מניע את כנפיהם הדקיקות
לעוף,
מרקיד את ליבם העצוב.

ואני,
שרית חביב,
שיקרתי,
בחיוך התמיד
שהיה מעטר
את פניי הצחורות.
את מילותיי הקשות
הסתרתי
היטב
במחברות.

ובקוראם,
היו פוקחים אליי עיניים תמהות,
ידם נסוגה,
היו יראים מפני תיאוריי
את קורותיי,
את הדיוק של הפצע,
והיו מבכים אותו,
ואת עצמם מחבקים,
או מכים,
רגש נתעורר,
אחר,
ואת פניהם ראיתי.
ראיתי.

וכשקפצתי
מן ההר
מיד כשתם הטיפוס הקשה,
ולא עצרתי להשתהות, לגעת
בפסגתם,
הם שתקו,
צקצקו בלשונם.
אם היו זזים קצת קדימה,
פסיעה,
היו רואים איך דאיתי ועפתי,
ממש עפתי,
ואת השמיים,
ואת הקימה, וניעור החול,
והאור החיוור שפשה בכל.

אני,
שרית חביב,
סיפור.
דבוק וגזור,
פעור וקעור,
עשוי ולא גמור,
סיפור.

אני בת 43. אמא לשניים. גרושה.

נולדתי בבני ברק. שם, בעיר הדחוסה, שתקתי, ובעיקר התבוננתי, מתאמצת להבין. המפתח שעל צווארי, פותח היה דלתות נעולות לדירות שכורות ריקות, והייתי מדליקה את האש בכיריים, לחמם ארוחת צהריים שהכינה אמי מוקדם בבקר בסיר גדול. ומחברת שורות חומה הייתי פותחת, חורזת עצבות.

נעוריי עברו עליי בגבעתיים. בעיר הפתוחה, הסמקתי, שקועה בעלילותיהם ומילותיהם של ספרים משומשים, ששאלתי מהספרייה העירונית. בעיפרון ובפחם ציירתי נשים מביטות נכוחה, מסגרתי ותליתי בקירות חדרי הקטן. מכתבים כתבתי, שורות צפופות בכתב יד מעוגל, חיבורים לשיעורי ספרות.

בחרתי בלימודי משפטים באוניברסיטה של העיר הגדולה, תל אביב. ספרי חוק ומשפט, פסקי דין בכרכים תכולים, מחד ומאידך ובקליפת אגוז. מחברותיי היו שם דבר. תעודות ההצטיינות שימחו את הוריי. משרדים מחויטים, חברת השקעות גדולה, וניסוחים רהוטים של חוזים וכתבי בית דין. משהו חסר לי, בער בי לצאת. הוא התחיל מהוסס. ציורי שמן ועפרונות צבעוניים של נשים עצומות עיניים. סיפורים קצרים, בוסריים, נשוא משימות בסדנאות כתיבה מעוררות. הרגש נותר נעול, רמזים ממנו הייתי שותלת בעדינות, פה, שם.

אירועים מטלטלים הניעו אותי לעשות שינויים מטלטלים בחיי.

בת 30, כשהקריירה שלי בתנופה, סירבתי להצעת עבודה מפתה, נפרדתי לעד מעולם המשפט והתמסרתי ללימודי עיצוב פנים. היד שלי השתוללה והלב פעם במהירות. צבעים, קווים, צורות, הפכו קירות, פרטי בד וריהוט, יצרו תמונות עתירות צבע ויופי.

בת 30, הכתיבה שלי הפכה אישית ועמוקה, קליפות הוסרו ורבדים רבדים של חיי נגלו לעיניי. המילים שנכתבו כמו מעצמן, הביטו בי מהדף, קראו לי לקרוא את עצמי לדעת. ואני נעניתי, השתניתי, והכל עם עצמי, בעצמי, לא חשפתי עצמי לעולם שבחוץ, חשפתי עצמי לעולמי הפנימי. אחת על אחת.

עיצבתי בתים מוארים ואירועים אחרים. לימדתי, ועדיין אני מלמדת, בבתי ספר לעיצוב. שם, בדרך, התחלתי לכתוב לעולם שבחוץ, כתיבה שעל הגבול העיתונאי והאישי. על דברים שאהבתי כתבתי, ועדיין אני כותבת, למגזינים יוצאי דופן ולשוחרות עיצוב שאינן רגילות. כותבת על אנשים וחלומות ואמנות וצילום וגם עיצוב ואדריכלות, בדרכי שלי, הפיוטית, האחרת. (www.thinkerbell.co.il)

ראיינתי נשים. הן תמיד סיקרנו אותי. סקרנה אותי תפיסת העולם שלהן, החוויה שלהן את המושגים שמרכיבים זהות, דרך ההתמודדות שלהן עם אתגרים ומצבים תובעניים וסותרים של אמהות, נשיות, קריירה, זוגיות. גיליתי שאני לא לבד בעולם. שאין לי טעם להיות לבד, להסתיר את מסעותיה של הנפש שלי בתיקיות המחשב – מגירות מודרניות שאינן מתפקעות.

כן, ערכתי, ועדיין אני עורכת, מסעות מורכבים בארצות הנפש ובארצות החיים. מדתיות לחילוניות ולרוח חופשית. מקריירה חומרית לקריירה יצירתית ולקריירה ספרותית. מבית ההורים, לחיי רווקות לנישואין ולאמהות, שהפכה אותי על פניי, ולא הותירה מקום לכלום שהיה לפניה, ולגירושין. ולהרים עצמי, למרות ובגלל, לבנות מערכת יחסים זוגית תומכת, מכילה, נכונה לי, ל"גדל" את ילדיי. ומהו נכון? ומהי אהבה? ומה קורה לגוף, ומה בעניין תשוקה?

שאלות ותשובות, הרמת גבות, אנחות, בכי, שמחה, וכתיבה, תמיד כתיבה. כתיבה עמוקה, בלתי מתפשרת, מקלה ופוצעת, אמת מתחוורת, מאירה, מעירה, מניעה לחקור וללמוד ולחיות בלי מחיצות. לגדול, להתפתח, לצאת ממשבצות.

דרך ארוכה עשיתי מבני ברק הרחוקה. הגיעה העת לחלוק את דרכי עם נשים אחרות, להאיר להן את היכולת הטמונה בהן לספר את סיפורן, לחלוק אותו עם הנייר ועם עצמן, ללמוד אותן, ולנוע הלאה מן הסיפור אל החיים, עשירות ברוח ובחמלה.

המפגש של נשים עם סיפוריי חזק. הסיפור מהדהד בתוכן זמן רב אחרי, הן נאנחות, לעיתים בוכות, חשות כי נפתח להן צוהר לרגשות שנתביישו בהם, שחוו סביבם אשמה או בדידות, והנה מחלחל לתוכן שקט. בהנחייתי המיוחדת, העמוקה והרכה, הן מספרות לי את סיפוריהן. הפתח לליבן ולרגשותיהן הולך וגדל. מפגישה לפגישה, הן חשות מחוזקות. אני מעוררת בהן את היכולת לאחוז בעט או לשוטט על מקלדת המחשב ולכתוב, לעצמן לסלוח, ואת עצמן לאהוב.

אני מזמינה גם אותך לבטא עצמך דרך המילה הכתובה, לתת מקום ליצירה החבויה בתוכך, דרך סיפורה, להכיר אותך לעצמך, כפי שרק את יודעת.

מתרגשת לקראתך.

שרית

המשך קריאה חזרה
המשך קריאה חזרה